המסוק כתמצית הכישלון

מאת ראובן פדהצור, הארץ, 14.11.00

 

נראה שאין די בשני עשורים של התבוססות בבוץ הלבנוני כדי להפיק את לקחי המלחמה בכוחות גרילה. מעקב אחרי פעילות צה"ל בשבועות האחרונים בשטחים מוביל למסקנה, כי מפקדיו לא הפנימו את לקחי לבנון, והם מוצאים את עצמם שוב ושוב מופתעים וחסרי מענה מול כוחות לא סדירים ולא גדולים, המשתמשים בנשק קל. ההחלטה להרוג את חוסיין עביאת, דמות לא חשובה בקרב פעילי התנזים, מעידה, כי אף על פי שהאירועים היו צפויים, או לפחות היו צריכים להיות כאלה, אין לפיקוד הבכיר של צה"ל תוכנית ארוכת טווח להתמודדות עם מרי אזרחי.

במקום זאת פועל צה"ל בכבדות ובאטיות, בחוסר גמישות ובחוסר דמיון בחשיבה ובעשייה ומתעלם מהשלכות פעולותיו לטווח הארוך. השימוש במסוקים מבטא את תמצית החשיבה הלקויה וחוסר האונים שמשדר הפיקוד הבכיר. זו הפעלת עוצמה חסרת פרופורציה מול הצד השני, שלא רק שאינה משיגה את היעדים המבצעיים, אלא גם עלולה להוביל להסלמה מיותרת.

ההחלטה להרוג את עביאת באמצעות טיל נגד טנקים המשוגר ממסוק קרב שגויה גם בהיבט העקרוני וגם בהיבט המבצעי. במישור העקרוני, המדיניות של חיסול מפקדי ארגונים שנגדם נלחם צה"ל, לקויה. לא רק שברוב מכריע של המקרים החיסולים רק גרמו לפעולות טרור מכאיבות שבאו בתגובה, אלא שהם נותנים לגיטימציה לארגונים הלוחמים לנסות ולחסל גם מפקדים בכירים של צה"ל. דברי רהב כמו הצהרת הכוונות לפגוע ברמטכ"ל עלולים להתברר כמציאותיים, אם יצליחו אנשי התנזים להפתיע ולהרוג קצין בכיר בעת שזה יסייר בשטחים.

היה מקום לפקפק ביעילות של מדיניות החיסולים אפילו כאשר היעדים היו ארגוני טרור שעמם לא היתה לישראל מלכתחילה כוונה להגיע להידברות. הדברים נכונים פי כמה כאשר הורגים מפקד של ארגון, שהוא חלק אינטגרלי של הרשות הפלשתינית, שחידוש המו"מ עמה הוא רק עניין של זמן. קשה להאמין, כי מתכנני פעולת החיסול ומאשריה סבורים, שהריגתו של עביאת תוביל לירידה בנפח הפעילות האלימה של התנזים. קרוב לוודאי שהם מעריכים, כי התוצאה תהיה הפוכה. אין להימלט מהרושם, שההחלטה לחסלו נבעה מכניעה ללחץ של קצינים המתלוננים תדיר שאין מאפשרים להם "להפעיל את מלוא עוצמתו של הצבא" וקובעים כי מדיניות הריסון פוגמת אנושות בהרתעה של צה"ל.

אך גם אם מקבלים את ההיגיון בהחלטה לחסל את עביאת, הרי שבמישור המבצעי - ההחלטה לשגר מסוק כדי לפגוע במכונית הנוסעת בלב שכונת מגורים משדרת נכונות לפגוע באזרחים חפים מפשע, כפי שאכן קרה. מדוע לא לשלוח חיילי יחידה מובחרת, שיתפסו אותו ויביאו אותו למשפט, או, אם הוחלט שיש לחסלו - ישתמשו באמצעים ובנשק המתאימים לצורך זה, והמצויים בידם. הרי צה"ל מיהר להשתבח באיכות המודיעין שהיה בידיו על תנועותיו של עביאת.

בכלל, הצורך להידרש לעוצמה האדירה הגלומה במסוקים ובטנקים מעיד על חולשה דווקא ומשדר חוסר ביטחון. המסר הוא, שלצה"ל אין תשובות הולמות למלחמת גרילה. שצה"ל, למרות ניסיונו הארוך בלבנון, לא השכיל לפתח תורת לחימה ואמצעי לחימה ראויים להתמודדות עם כמה עשרות נושאי נשק קל, הפועלים בלילה בשטח בנוי.

כבר כחודש יורים כמעט מדי לילה על שכונת גילה. מדובר במספר קטן מאוד של נושאי נשק, המתמקמים בשורה הראשונה של בתי בית ג'אלה. ומה תשובתו של צה"ל? ירי טנקים ומסוקים. האם במשך חודש שלם אין צה"ל מסוגל לשלוח כמה חוליות לוחמים, שיארבו למי שבאים בלילות לירות אל גילה? כך גם ביריחו, בפסגות ובמקומות נוספים, שבהם צה"ל מצטייר כחסר אונים מול כוח מזוין קטנטן וחסר אמצעי לחימה רציניים. הבעיה אינה כושר ההרתעה של צה"ל, שממילא אינו רלוונטי מול המרי העממי, אלא דרך החשיבה המוטעית של מפקדיו.

כמו במקרים רבים בעבר, רבים מהקצינים הבכירים אינם מודעים למגבלות הכוח הצבאי. הם משוכנעים, כי ככל שיופעל יותר כוח ותודגם העוצמה האדירה של צה"ל, כך תדעך האלימות הפלשתינית. אופייניים דברי הרמטכ"ל, שטען בעקבות הריגתו של עביאת, כי "לטווח הקצר תהיה הסלמה, אבל לטווח הארוך תיווצר רתיעה". למרבה הצער, אנחנו עלולים לגלות במהרה, כי רק חלקו הראשון של המשפט נכון. שהרי קרוב לוודאי, שאנשי התנזים ינסו לנקום את מותו של עביאת, אך לא ברור מי בדיוק יירתע ומדוע. ואם תימשך הפעילות של התנזים, ואולי אף תוחרף ב"טווח הארוך", האם מתכנן רב אלוף מופז להורות להמשיך ולעשות שימוש במסוקי קרב כדי לחסל מפקדי תנזים נוספים כדי לחזק את ההרתעה של צה"ל?