האיש שחוזר מתוך ענני האבק

 

קצת מצחיק לשמוע את נתניהו וברק מדברים על ערפאת כמי ש"גמר את הקריירה"

 

איתן הבר, וואינט, 23.12.01

 

 

מהשנה השנייה, ואולי השלישית, בבית הספר ביל"ו בתל-אביב, זכורות לי בעיקר ארבע מילים – חלק ממסכת שהעלינו על הבמה. איני זוכר מי כתב, על מה ולמה, אך ארבע אלה נחרתו במוחי: "אבנים נפלו, גזית נבנה". רקיעת הרגל שלנו על הקרשים נועדה להביע נחישות, להט, מסירות: "אאאבנים ננפלו…" רקיעת הרגל גם העלתה ענני אבק.

 

במשך שנים היו ארבע המילים האלה, בנוסחים שונים, מעין מוטו של התנועה הציונית, מסוג האמירות של "אנחנו לא נישבר, הם לא ישברו אותנו, אנחנו גם לא נכוף הגב". משום מה צצו ארבע המילים האלה בזיכרוני בימים אלה, כאשר "גורם בטחוני בכיר" אמר מילים אחרות, שמאחוריהן, כך נדמה לי, מסתתר ייאוש מסוים: "הסיכולים הממוקדים כחלק ממיגור הטרור משולים לניסיון לרוקן בכפית את הים".

 

אילו אני שרון הייתי קופץ עד לתקרה. עיקר גאוותו בזמן האחרון היא על הסיכולים הממוקדים, בעיקר אחרי פיגועי התאבדות קשים. מלבד תאוות הנקם הטבעית כל כך יש בסיכולים הללו גם מידה של גאווה מקצועית יהודית. התחכום – כיסא נהג מתפוצץ, מסוק יורה מאי שם, ועיקר העיקרים, יכולתו של השב"כ לדעת מי בדיוק נוסע באיזו מכונית, ומתי ולאן. מה גדול היום הזה, אש יוקדת בחזה.

 

מבחינת יחסי הציבור ודעת הקהל, צודק לחלוטין שרון אם הוא רותח מזעם על "הגורם הביטחוני" שהורס לו את מעמדו ברחוב הישראלי, אבל בינינו לבין עצמנו: "הגורם הביטחוני" אמר אמת לאמיתה. אגב "הגורם הביטחוני" האלמוני הזה הוא שאחראי להצלחות הגדולות של "הסיכולים הממוקדים".

 

לא שצריך לחדול מפעילות זו ומפעילויות אחרות. צריך להמשיך כי אין דרך צבאית אחרת. אך חשוב ורצוי לדעת שהטרור לא יחדל בעקבות ה"סיכולים" הללו, ואולי אף יגבר. הים גדול, הכפית קטנה, וכן – "אבנים נפלו, גזית נבנה". הפעם, מההיבט הפלסטיני.

 

המלחמה בטרור תסתיים רק ליד שולחן דיונים, היום, מחר, בעוד שנה, בעוד עשר שנים. וליד השולחן נמצא את מי? את יאסר ערפאת. ההכרזה עליו כ"בלתי רלבנטי" הייתה צעד אחד רחוק מדי, לא נבון במיוחד. לא משום שערפאת הוא בן השיח הרצוי. הוא רוצח המונים, איש נכלולים – אבל זה מה שיש לעם הפלסטיני במים אלה, ואתו ניפגש. הידידה הגדולה ארה"ב ואירופה כבר הודיעו שאין הן מכירות ב"אי הרלבנטיות" הישראלית, וכך אפשר שהניצחון הגדול של ערפאת יהיה כאשר יגיע אל השולחן ההוא כמנהיג "בלתי רלבנטי". מהצד הישראלי של השולחן יימצאו מתדיינים חדשים לגמרי, ערפאת הוא היחיד שלא יתחלף.

 

היה קצת מצחיק לשמוע בשבוע שעבר את נתניהו וברק מדברים על ערפאת כמי ש"גמר את הקריירה", בעיניהם. כאשר הוא, ערפאת, החל במסע הדמים והטרור שלו לפני 36 שנים, מי שמע עליהם? לראש הממשלה שלנו קראו אז לוי אשכול. נאצר היה שליט מצרים. עיתון עלה 12 אגורות. אורי זוהר הצחיק בנשף הסטודנטים. מאז עברנו 9 ראשי ממשלות בישראל, 17 ממשלות. נאצר מת. עיתון עולה 4.5 שקלים. אורי זוהר כבר לא מצחיק. וערפאת? האיש הבלתי נסבל הזה, המעופף הזה, שידיו הטבולות בדם רועדות ושפתיו רוטטות, ערפאת הנורא הזה ינהל משא ומתן או קרב דמים עם נינו של שמעון פרס.