האם כל זה כדאי?

 למצב שאליו נקלעה ישראל בשבועות האחרונים יש חלופה

מאת גדעון לוי, הארץ,  3.11.00

 

האם באמת כל זה כדאי? האם התמורה מצדיקה את המחיר? קשה לעתים להאמין שדווקא הישראלים, סוחרים לא רעים בחיי היום-יום שלהם, מוכנים לשלם מחיר אישי וקיבוצי כבד למדי, מבלי לשאול את עצמם לרגע אם הוא כדאי ואם אין חלופה טובה יותר. הפלשתינאים קוברים את מתיהם הרבים מתוך נחישות ונכונות למאבק, אבל הם מאמינים בתמורה; מחיר הדמים שישראל משלמת נמוך בהרבה, אבל המחיר הכולל שנגבה ממנה כבד - והוא עוד ילך ויכבד - והישראלים משלמים אותו בהשלמה אוטומטית, כאילו מדובר בגזירה משמים, שאין להרהר אחריה.

כדאי להבהיר מהו המחיר האמיתי שישראל משלמת בימים אלה. די לראות את השממה שנשתררה בן ליל בנמל התעופה. מי שהיה בנמל התעופה של בלגרד ערב המלחמה ביוגוסלוויה ראה השבוע מראות דומים בנתב"ג. ענף התיירות, תמיד קוביית הדומינו הראשונה, קרס. אחריו יבואו ענפי המשק האחרים. זה קורה הפעם דווקא על ספה של התחלה חדשה, מעודדת מאוד, לאחר כמה שנים טובות.

אורחים ידועי שם, אמנים, מדענים וכדורסלנים מדירים רגליהם, ברק כבר מושווה למילושביץ. גשר צר שנבנה אל כמה מדינות ערביות קרס גם הוא. דיאלוג שנבנה בעמל רב נסדק לבלי הכר. החיים ביישובי ישראל חזרו להיות מלווים בפחדים ובחוסר ביטחון. מצב הרוח הלאומי בשפל. וכל זה לא כולל, כמובן, את החמור מכל, מחיר הדמים. ההרוגים והנכים לכל ימיהם. אבל גם זה לא בהכרח המחיר האחרון. המצב הנפיץ עוד עלול לגרור את ישראל להסתבכות חמורה בהרבה, שאת סופה איש אינו יודע.

וכל זאת בעבור מה? האמת הפשוטה היא: בעבור ההתנחלויות. רוב הישראלים, מותר להניח, שווי נפש כלפיהן, כל עוד לא יעומתו עם המחיר שהן גובות מהם. מעשה ההתנחלות העיקש הזה לא הצליח לחרוג מממד הארעיות ולמצוא אחיזה בלב הציבור הרחב. סופן של ההתנחלויות שייעקרו ממקומן הלא טבעי, הלא צודק והלא כדאי, כולן או רובן.

ישראל כבלה את עצמה במשך שנות הכיבוש באקסיומות ובפרות קדושות מבלי שנתנה לעצמה דין וחשבון על מחירן האמיתי. בהעדר הנהגה אמיצה דיה, אין גם מי שיעלה במלוא העוז את השאלה הזאת - כמה ישראלים באמת מוכנים לסכן את חייהם, או אפילו את איכות חייהם, בעבור הישיבה בגדה או בעזה. יש להניח שאם יוצגו המחיר והחלופה, הם יהיו במיעוט. קשה אפילו להניח שיש רוב של ישראלים שמוכן כיום לסכן את חייו למען הנפת דגל על אל-אקצה. הבעיה היא שאין הרבה ישראלים שמוכנים לעורר את השאלות הללו ולהשיב עליהן באומץ וביושר.

הימין ימהר לטעון, על פי מיטב המסורת הדמגוגית שלו, שאותן שאלות אפשר להעלות על הישיבה בתל אביב. אבל בעוד שהישיבה בתוך מדינת ישראל היא צורך קיומי, לא כך הישיבה בשטחים הכבושים. להיפך, דווקא היא מסכנת את הקיום בתל אביב. השמאל יטען כהרגלו שאין מה לעשות, שאת מרבית המתנחלים אי אפשר עוד לעקור. גם אם לא מקילים ראש במחיר הכואב של עקירת התנחלויות, המחיר הכרוך בהישארותן גדול בהרבה.

זה הזמן להשיב ביושר. למצב שאליו נקלעה ישראל בשבועות האחרונים יש חלופה. היא עשויה להצטייר כקשה בעיני רבים, כבלתי אפשרית בעיני אחרים, אבל היא עדיפה על מה שמצפה לישראל אם תמשיך להתעקש. לחלופה הזאת קוראים הסדר צודק עם הפלשתינאים, שעיקרו חזרה לגבולות 1967, עמדה שהיתה פעם נחלת מעטים ועכשיו הוצאה כליל מהשיח הישראלי. אילו רק היו יותר ישראלים שהיו מוכנים לשרטט לעצמם ביושר מה עומד מול מה, ישראל היתה חוזרת למה שהיא יכולה להיות: מדינה משגשגת, צודקת ואפילו בטוחה יותר.