ההודנה לא מתה

 

כל התנאים בשלים עתה לחידוש יוזמת ההודנה שתבטיח לפחות שנה של שקט

 

אייל ארליך, הארץ, 14.3.02

 

 

ב-17.12 הנחתי על שולחנו של נשיא המדינה, משה קצב, את נייר ההסכמה הפלשתינית ליוזמת ההודנה, שכללה התחייבות להפסקת אש של שנה. כמה שעות קודם לכן התכנסה ההנהגה הפלשתינית ואישרה רשמית את היענותה ליוזמה שאומצה על ידי הנשיא קצב. הנשיא קצב, בראייה מפוכחת של המצב ובהפגנת אומץ לב, הביע נכונות לנסוע לפרלמנט ברמאללה ולקרוא לעם הפלשתיני להפסקת אש. הכל, כמובן, בכפוף לאישור הממשלה.

 

עוד באותו יום העביר הנשיא קצב את העניין להכרעת ראש הממשלה. אריאל שרון קיבל על מגש של כסף הסדר מגובש ומוסכם להפסקת אש ממושכת של שנה לפחות. את הצעת ההודנה גיבשתי עם הח"כ לשעבר עבד אל-והאב דראושה ופרופ' יוסף גינת. הרעיון הפשוט מאחורי היוזמה היה להשתמש במנגנון המסורתי של פתרון סכסוכים בחברה הערבית ולהביא להפסקת אש של כבוד. מלת המפתח היא כבוד. היתרון המובהק של ההודנה, כמוסד שנטוע במסורת הערבית, טמון בגיבוי המוסרי והחברתי שהיא נותנת לערפאת ולאנשיו ללחום בכל מי שיפר את הפסקת האש. בקודים של הכבוד הערבי, הפסקת אש במסגרת הודנה אינה נתפשת ככניעה או כהשפלה. במלים אחרות, הדרך היחידה שבה נזכה לראות את ערפאת ואנשיו נלחמים באמת בטרור היא באמצעות ההודנה.

 

לפי ההסכמה שגובשה, הצדדים היו אמורים להתחיל ביישום מסמך העבודה של טנט. צה"ל היה אמור להפסיק את כל הכתרים והסגרים, וישראל הייתה אמורה להתיר לכל שיותר עובדים פלשתינאים לחזור לעבודה. כעיקרון, שני הצדדים היו אמורים להחזיר את המצב לזה שקדם לספטמבר 2000, ועם השגת רגיעה להתחיל במו"מ להסדר קבע. הפלשתינאים התחייבו להאריך את הפסקת האש בשנה נוספת אם מסגרת הזמן לא תספיק.

 

במשך כשבועיים נשמרה היוזמה בסודיות על ידי כל הצדדים, מתוך רצון לאפשר לראש הממשלה ללמוד אותה. למרבה הצער, ב-30.12 הודלף דבר היוזמה לתקשורת. מקורבי ראש הממשלה מתחו עליה ביקורת. שרון עצמו אמר שמבחינתו העניין ירד מסדר היום. למרבה התדהמה, לא התקיים בממשלה או בקבינט כל דיון רציני בה.

 

ואף אל פי כן, למרות ההסלמה הקשה יוזמת ההודנה לא מתה; דווקא היום היא הכרחית מתמיד והיא ניתנת לביצוע מיידי. ויש שלוש סיבות לאופטימיות זו: בראש ובראשונה, ערפאת וההנהגה הפלשתינית עדיין מחויבים ליוזמת ההודנה. ב-12.1 נפגשנו דראושה ואנוכי עם ערפאת ברמאללה. ערפאת הבהיר, כי אף ששרון אינו מאשר לנשיא קצב להגיע לפרלמנט הפלשתיני הוא מוכן להמתין ככל שיידרש, שבועות או חודשים, עד שישנה את עמדתו. הסיבה השנייה לאופטימיות היא עמדתו הנחרצת של הנשיא קצב, שבכל פורום מדגיש את תמיכתו ביוזמה.

 

והסיבה השלישית: מה שנראה כתחילת תהליך התפכחות של שרון מאשליית הפתרון באמצעות כוח. שרון מפנים, כי הדרך שהלך בה עד עתה נכשלה. זו הסיבה שהחליט לוותר על הדרישה לשבעת ימי שקט. שרון בשל יותר מאי פעם לתת הזדמנות להודנה. חסרה רק דחיפה קטנה. זה הזמן ללחץ ציבורי. ההודנה תחזיר את השקט ואת האנושיות לאזור. היא תיצור מסדרון נוח לכל תהליך מדיני.

 

הכותב הוא עיתונאי לשעבר וכיום עוסק בייזום פרויקטים