החטא הקדמון ועונשו

חייו של כל אדם, יהודי כערבי, מתנחל כתושב ישראל שבתחומי הקו הירוק, יקרים בה במידה. עם זאת, תפישה זו של קדושת חיי אדם אינה יכולה לעצב באורח בלעדי את היחס למתנחלים כגוף קולקטיבי המנסה להכתיב את המדיניות הלאומית

מאת זאב שטרנהל, הארץ, 27.7.01

 

המאמר שכתבתי לפני כחודשיים ("מול ממשלה סהרורית", "הארץ", 11.5) אינו חדל לעורר תגובות בכלי תקשורת שונים, מקצתן מעוותות בכוונת תחילה, מקצתן תוצאה של אי קריאת הדברים בשלמותם וברצף הראוי. לאמיתו של דבר, כל מי שקרא הן את המאמר הזה והן את אלה שבאו אחריו לא היה יכול לטעות בעניין המשמעות של השורה התחתונה: חייו של כל אדם, יהודי כערבי, מתנחל כתושב ישראל שבתחומי הקו הירוק, יקרים בה במידה. עם זאת, תפישה זו של קדושת חיי אדם, המכתיבה את היחס לכל מתנחל כיחיד, אינה יכולה לעצב באורח בלעדי את היחס למתנחלים כגוף קולקטיווי המנסה להכתיב את המדיניות הלאומית.

ואמנם, מאז תחילת התנופה שבאה בעקבות המהפך של 1977 ועד לעצם היום הזה אני רואה בהתנחלות אסון היסטורי אמיתי, שאת מחירו הסופי עוד לא התחלנו לשלם. לא זו בלבד שההתיישבות בשטחים שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים אינה בבחינת מימוש הציונות, אלא היא מאיימת למוטט את הבסיס המוסרי שהציונות ניצבת עליו.

תצלום: אלכס ליבק

 התנחלות איתמר. איום על הבסיס המוסרי של הציונות

אכן, ההתנחלות בגדה המערבית וברצועת עזה אינה מספקת שום צורך לאומי ממשי. לעומת זאת, זה מאה שנה שואבת הציונות את הלגיטימיות שלה משני מקורות: ראשית, מכך שהתנועה הלאומית היהודית באה להציע פתרון למצוקתו הקיומית של העם היהודי, ושנית, מהיותה של הציונות מימוש זכויותיו הטבעיות של העם היהודי לחירות, לעצמאות ולחיים בעלי תוכן תרבותי אוטונומי. לשם כך נכבשה הארץ מידי היושבים בה. לתהליך הזה הייתה הצדקה מוסרית כל עוד שירת הכיבוש את המטרה של בניית בית לעם נרדף, בית שבין כתליו תמומש זכות היהודים להגדרה עצמית, בדומה לכל בני האדם בעולם. זכויותיו ההיסטוריות, כלומר זכויותיו הייחודיות של העם היהודי המעוגנות בהבטחה אלוהית, שהן בנפשו של המתנחל האידיאליסט, לא היו מבחינת רובה המכריע של התנועה הציונית אלא רק אחד המיתוסים המגייסים שלה. כל האבות המייסדים, מא"ד גורדון ועד דוד בן-גוריון, עשו במכשיר הזה שימוש מושכל מאין כמוהו.

 

המתנחלים מסרבים לשמוע אמת זו, השומטת את בסיס הלגיטימיות של מלחמתם על השטחים. המתנחל האידיאולוגי רואה את עצמו בעליה החוקי היחיד של הארץ כולה, והוא מתקומם בכל מאודו נגד מי שמעגן את הציונות בזכויות אוניברסליות. מעצם מהות הדברים, זכויות אוניברסליות הן זכויות שוות והן שייכות לכל בני האדם באשר הם: בתפישה כזאת של הלאומיות רואה המתנחל מכת מוות לציונות. בעצם ישיבתו ביהודה ובשומרון מתכוון המתנחל לשלול בכוח הזרוע את תביעת הפלשתינאים לאותן זכויות שאנו תובעים לעצמנו. לבסוף, מחייב המתנחל את החברה הישראלית כולה להתגייס ל"מלחמת קודש" זו. גם הערבים מבינים את ההיגיון הזה, ולכן המאבק שהפלשתינאים פתחו בו נגד הכיבוש, מבחינתם, אינו אלא מלחמתם לעצמאות.

 

בפרספקטיבה זו, המלחמה על תפוח ועל איתמר, על בית אל ועל חברון, אינה דומה למלחמה על תל אביב ועל אשדוד, על קריית שמונה ועל אופקים. מי שטוען את הטיעון הקלאסי של המתנחלים, ולפיו "אם אין לי זכות לשבת בחברון, אין לי גם זכות לגור בלוד וברמלה", אינו מחזק את זכותנו על חברון, אלא מחליש מאוד את זכותנו על לוד ורמלה: מי שטוען לזכות מוחלטת כזאת על הארץ כולה, סופו שיערער את זכותנו על כל אחד מחלקיה. מי שמעמיד על אותו מישור ערים שהתרוקנו או רוקנו מתושביהן במלחמת העצמאות ועיר ערבית גדולה ותוססת, מציב סימן שאלה גדול על כל הישגינו הטריטוריאליים הלגיטימיים כפי שעוצבו ב-1949. מי שאינו מכיר בתקפות הקו הירוק רק עוזר לפלשתינאים לערער על תקפותן של תוצאות מלחמת העצמאות.

 

ואולם, בעקבות המציאות שנוצרה ב-30 השנים האחרונות, פרי של עיוורון בכל הקשור בהבנתם של תהליכים היסטוריים ומהות הכוחות המניעים בני אדם, חיים בלב הגדה המערבית עשרות אלפי יהודים. נגד השתרשותם שם מנהלים עתה הפלשתינאים את מלחמת העצמאות שלהם, והתנגדותם לנוכחות היהודית בקרבם היא לגיטימית בעיני רבים בקרב החברה הישראלית.

 

לפיכך יש רק שתי אפשרויות מעשיות להבטיח את שלומם של כל הישראלים החיים ממזרח לקו הירוק: האחת - החזרתם הביתה, השנייה - מלחמה עד חורמה בפלשתינאים, בכלל זה החרבת יישוביהם, מעין מלחמת צ'צ'ניה נוספת. כאן, כמובן, כבר אין מדובר במלחמה נקודתית בטרור, אלא בשבירתה של חברה שלמה המתקוממת נגד עוול וניסיונות של נישול: רק עיוור יחשוב שבתקופתנו אפשר עוד לדכא בכוח הזרוע ולזמן רב חברה שלמה הלוחמת על ביתה.

 

על רקע זה, כאמור, כתבתי באחרונה שלושה מאמרים. במאמר הראשון מ-11 במאי ביקשתי להציג קודם כל ניתוח של מצב. כאשר כתבתי ש"אילו הייתה בפלשתינאים מעט תבונה הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות", לא קבעתי כאן עמדה ערכית, לא אמרתי מה רצוי מבחינתי, אלא ניסיתי להציג, כמו במשחק מלחמה בצבא, איך היה הצד השני נוהג מבחינת האינטרס שלו עצמו אילו פעל באורח רציונלי ומבוקר. במונח נשים וילדים הייתה הכוונה לאוכלוסייה האזרחית בכלל. זאת הבהרתי היטב בשני מאמרים נוספים. ב-25 במאי, במאמר "על מה נלחמים", כתבתי את הדברים הבאים: "אין סימטרייה בין מעמדו של היהודי שהתנחל בשנת 1948 בעכו לבין זה שכעבור דור התנחל בעפרה. בה בעת, מובן מאליו שדמו של האחד אינו אדום מזה של האחר. אין איש החושב אחרת: חיי שניהם יקרים בה במידה, כשם שיקרים לא פחות חייו של פלשתינאי הנופל מאש חיילינו". במאמר נוסף, ב-15 ביוני, הוספתי כי "ההתנחלות היא אסון היסטורי, אבל לעת עתה חיים שם בני אדם שמוכרחים להגן על חייהם".

 

ואולם, תושבי השטחים אינם סתם אזרחים המבקשים הגנה כיחידים, אלא גוף חברתי מאורגן, בעל סדר-יום ואמצעים משלו: ככוח מאורגן, ומתוך ההיגיון של המצב האובייקטיבי בשטחים, סופה של ההתנחלות שתהפוך את ישראל למדינה הקולוניאלית האחרונה בעולם המערבי. מבחינת המתנחל האידיאולוגי, אין מחיר שהוא גבוה מדי בשביל לממש את זכותו המוחלטת על הארץ. עובדה זו יוצרת את מערכת היחסים הקשה בינו ובין מי שמחזיק בתפישה אחרת של הציונות: כאדם פרטי, המתנחל ראוי לתמיכה ולהזדהות עם סבלו, לסיוע ולהגנה, אך כחלק ממערך חברתי מיליטנטי, המתנחל האידיאולוגי משתק את יכולתה של החברה הישראלית להשתחרר מהכיבוש.