ההישג בדרך לאסון

 

דני רשף,  חוסן, 13.6.02

 

 

אין לפלשתינים בהתקפת הטרור שהם מנהלים נגד ישראל ולו הישג אחד. דעת הקהל העולמית מאסה בשגרת האינתיפאדה והתקשורת, ככלי במאבק הפלשתיני, איבדה מעוצמתה. אין סימני כרסום משמעותיים בלכידות של החברה הישראלית. מאידך מפוצלת החברה הפלשתינית בוויכוח על אופייה  של האינתיפאדה ועל תקינותה של החברה הפלשתינית עצמה. יאסר ערפאת שלאחר מצור המוקטעה איבד הרבה מתמיכת הרחוב הפלשתיני ומנהיגותו מותקפת בהצהרות ובמעשים יום יום. בעוד  ראש ממשלת ישראל מתקבל אצל מנהיגי עולם ודן, גם תוך מחלוקת, על עתיד החברה הפלשתינית לכוד יאסר ערפאת, הנוסע המתמיד, ברמאללה מחשש שהאירועים סביבו יצאו משליטתו. העולם כבר התרגל לטנקים ישראלים העושים בערי הגדה כבתוך שלהם.

 

מאז תחילת האינתיפאדה התמיד ערפאת בדרישתו למעורבות בין לאומית בסכסוך. הנה מתגבשת מעורבות בין לאומית זוחלת לכדי מנגנון פיקוח כספי, ביטחוני ומשפטי על תקינותו של המשטר הפלשתיני עצמו. מדינות ערב שוב אינן מתאמות עמדות עם גחמותיו של 'הראיס' אלא מציעות יוזמות מדיניות משלהן דוגמת היוזמה הסעודית או המצרית על הכרזה מוקדמת של מדינה פלשתינית. לראשונה מאז סוף שנות השישים בה קבע הפת"ח את עיקרון "עצמאות ההחלטה" הפלשתינית, נידונים ומוחלטים ענייני פלשתין, בעולם הערבי בפרט ובעולם בכלל, שלא בתיאום עם הפלשתינים עצמם. לעתים אפילו על אפם וחמתם. אין באופק אף הצעה מדינית מעבר למה שכבר הוצע לפלשתינים בשיחות טאבה בינואר 2001 כדי להצדיק בעיניהם את הקורבנות, העוני והאלימות  מאז ועד היום.

 

הטרור הפלשתיני, שתחילתו כאמצעי במאבק הלאומי נגד ישראל, שנעזר בתמיכת מדינות כאיראן, סוריה ועיראק הפך, מאז מלחמתה של ארה"ב בטרור, ככלי במאבק האיתנים המתנהל בין ארה"ב לטרור המוסלמי הקנאי בעולם כולו והמנוהל גם על ידי אותן מדינות המכונות בארה"ב 'ציר הרשע'. למדינות אלו עניין מועט בשאיפות הלאומיות של הפלשתינים, אלא, בעיקר, במאבק נגד השפעת ארה"ב במזרח התיכון. קשה היום לדעת האם הטרור הפלשתיני מונע עדיין בעיקרו מהמאבק הלאומי בישראל או ממאבק 'ציר הרשע' בארה"ב. כך או כך, הטרור הפלשתיני כבר לא משקף רק את הרצון הלאומי הפלשתיני אלא גם מאבק עולמי אחר בו הפלשתינים הם רק כלי משחק. אכן ריבונות ההחלטה העצמאית הפלשתינית מוטלת בספק.

 

נוכח התקפת הטרור נגדנו, שאין לה תקדים בהיסטוריה האנושית, קשה להתעלם מהצלחת המאבק בטרור. עם זאת אסור להתעלם מכך שההצלחה לא מנוצלת לעיצוב גבולותיה ועתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושההישג מדרדר אותנו לאסון הבא. גם בהתנהלות העכשווית וגם בקביעת העובדות לעתיד אנחנו פחות מדינה יהודית ופחות מדינה דמוקרטית.

 

בצדק יצאה החברה הישראלית, ברובה הגדול, נגד תופעת הסרבנות כתופעה אנטי דמוקרטית. סירוב לקבל את הכרעת הרוב תוך הפרת החוק וניסיון לאכוף את דעת המיעוט, באמצעות קביעת עובדות בשטח. הנה קובע מיעוט בשטחי יהודה ושומרון, שלא דרך ההכרעה הדמוקרטית, תוך הפרת החוק, עובדות בשטח בניסיון לאכוף  עצמו על הרוב שאינו מסכים עם מעשיהם. ראשי המתנחלים, שהיו וודאי בין הבוטים שבמתנגדים לסרבנות בשם התקינות הדמוקרטית, מעיזים לקרוא לגיוס אנשי מילואים בצו 8 כדי להגן על פריצת הגדר הדמוקרטית שביצעו הם עצמם ביש"ע. בכך הם נותנים במעשיהם לגיטימיות מלאה למעשי הסרבנים.

 

אבל לא רק התקינות הדמוקרטית העכשווית מופרת בראש חוצות גם העמקת האחיזה בשטח מעמיקה את חיבוק המוות הבלתי אפשרי בינינו לפלשתינים לכדי סכסוך דמים בתנאים הגרועים ביותר האפשריים בעתיד. לא ברור איזו מדינה בדיוק נהיה אבל 'יהודית דמוקרטית' וודאי שלא. אולי דמוקרטית ליהודים בלבד, אולי סוג של אפרטהייד לערבים ואולי סוג של משטר חסות על שכננו הערבים.

 

יתכן ונגזר עלינו לחיות בעימות מתמשך עם הפלשתינים. לא נגזר עלינו לוותר על ערכינו, על זהותנו היהודית ועל הדמוקרטיה שלנו ולגלוש לסוג של מדינה דו לאומית לא שוויונית או, לחילופין, למדינה לא יהודית.

 

כאשר התקינות הדמוקרטית מכורסמת משמאל ומימין, בלי לנצל את הצלחת מאבקנו בטרור ובלי החלטה על התכנסות למדינה יהודית דמוקרטית, גם נוכח המאבק המתמשך בפלשתינים, עלול ההישג העכשווי להיות המבוא לאסון הבא.