חובת הגבול

 

הנושא המרכזי של הציונות היה ונשאר כינון גבולות שבתוכם ניתן לקיים ריבונות יהודית. זה גם המוצא היחיד מהסחרור האלים שאחז בנו - יצירת גבול מוגן, זמני, בינינו לבין הפלשתינאים. המכשול הגדול הוא מפעל ההתנחלויות, שמחזיק תשעה מיליון ישראלים ופלשתינאים כבני ערובה. לא עוד. 11 עקרונות להיפרדות חד צדדית.

"גבול שמת בל יעבורון" (תהילים ק"ד, ט')

 

א"ב יהושע, הארץ, 8.2.02

 

א. שלוש הנחות מקדימות

 

בכל דיון בשאלות הסכסוך הערבי-ישראלי צריך לשים לב, לדעתי, לשלוש הנחות יסוד מקדימות:

 

1. הייחודיות של שיבת היהודים לארצם היא מעשה שלא היה דוגמתו בהיסטוריה האנושית. עם שהיה מפוזר וגולה (גלות מרצון ברוב המקרים) במשך אלפיים שנה מחוץ לארצו, שקיים יחס אפלטוני בלבד של געגועים וזיכרון למולדתו ההיסטורית, התנער בסוף המאה שעברה בתוקף התחזקות התודעה הלאומית בעולם והתגברות האיבה וההתנגדות סביבו, והפך את געגועיו לממשות. הלך ונאסף מכל קצות תבל לשוב אל מולדתו הקדומה, חידש את שפתו הישנה והצליח בתושייה וביצירתיות רבה לכונן ריבונות ועצמאות.

גבול לבנון. לאחר שנרקו האבנים

 והוטחו הקללות חזרו הכפריים הלבנונים

 לעבד את שדותיהם צילום: ניר כפרי

 

הייחודיות של התופעה הציונית כפתה וממשיכה לכפות על תושבי המקום טראומה היסטורית יחידה במינה, שאף עם בהיסטוריה האנושית לא התנסה בה. אני לא טוען שהטראומה הפלשתינית היא הטראומה הקשה ביותר שעבר עם בהיסטוריה האנושית. הן מתולדות העמים והן מתולדות היהודים אנו מכירים טראומות לאומיות קשות יותר. אבל הטראומה שחוו הפלשתינאים היא כל כך ייחודית, שהיא מעניקה לסכסוך לא רק את משך הזמן הרב שלו (יותר ממאה ועשרים שנה) אלא גם את התנודות הקיצוניות בתוכו, המגיעות לעתים להתפרצויות אי- רציונליות, כמו התגובה הפלשתינית לאחר ועידת השלום בקמפ דיוויד. התחושה העמוקה שכל כך קשה לסיים סכסוך זה בפועל, למרות שבתיאוריה הוא ניתן לפתרון גיאוגרפי-מדיני על ידי חלוקה, נובעת גם מן העובדה שבגלל ייחודיות השיבה היהודית לארץ ישראל אין לנוגעים בדבר שום מקבילה היסטורית שיכולה לשמש כבסיס להשוואה.

 

שיבת ציון היתה לפלשתינאים זעזוע כה מיוחד ומורכב, עד שיש להניח שגם נורווגים קרי מזג או ברזילאים אוהבי חיים היו עשויים לצאת מדעתם, לו משבעים ארצות היו נוחתים עליהם זרים, ספק עם ספק דת, ספק שניהם, ואומרים: ארצכם היא בעצם ארצנו אשר הוגלינו ממנה, או נטשנו אותה, לפני אלפיים שנה. אלא שהחיים בגולה הפכו עבורנו כה מסוכנים עד שאין לנו דרך אלא לחזור ולנכס לנו אותה מחדש כמדינה ריבונית כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים. ואשר לכם, או שתזוזו מפה, או שתחיו ולא תפריעו. לא באנו חלילה לשעבד, לנצל, או להשמיד אתכם, גם לא לכפות עליכם את זהותנו. באנו רק לשנות את זהות המולדת שלכם.

 

כל עם היה מתגונן מפני "פלישה" כזאת. אף לא עם אחד היה מתנדב ואומר: בבקשה, היכנסו, קחו טריטוריה, הפריחו שממות כדי שבבוא העת תוכלו לייסד מדינה ריבונית שאליה יצטרפו עוד מיליונים מבני עמכם וכך ישתנה באופן מוחלט אופיה הלאומי של מולדתנו ואנחנו נהפוך במקרה הטוב למיעוט שווה זכויות במולדתנו.

 

לכן, כל ניסיון לרדת אל חקרי הנפש הפלשתינית, צריך לקחת בחשבון שכאן מדובר בעם או בקבוצה אנושית שעברה ניסיון היסטורי יחיד במינו.

 

 

2. בשונה מסכסוכים רבים בעולם, שני העמים יצטרכו לחיות תמיד זה לצד זה ובתוככי ישראל גם זה בתוך זה. אין כל אפשרות שעם אחד ישבור לחלוטין את קיומו של היריב וישלח אותו לצמיתות מן הטריטוריה. לכן במלחמה האכזרית המתנהלת עכשיו יש לעשות כל מאמץ לריסון האלימות מתוך מחשבה על העתיד. כי משקע הדם והסבל יישאר חי ופעיל בזיכרון הלאומי של שני העמים, כאשר בניהם, נכדיהם וניניהם של הקורבנות משני הצדדים ימשיכו להיפגש כשכנים בשנים שיבואו. ככל שהסכסוך הולך ומתמשך הולך ומחריף, כך הפיוס יהיה קשה יותר.

 

3. את הנחת היסוד השלישית אני חושש להעלות על הכתב, אבל מרגיש חובה להעמיד אותה לפני הקוראים. ההיסטוריה לימדה שהכמות והאכזריות של התוקפנות נגד יהודים היתה גבוהה ואינטנסיווית יותר מכל תוקפנות לאומית בסכסוכים לאומיים ואתניים. היהודים התייחדו בכך, שהשנאה והתוקפנות כלפיהם התמידו במשך אלפי שנים ובקרב עמים, דתות ותרבויות כה שונות זו מזו עד השיא הנורא בלב העולם התרבותי במאה העשרים.

 

הפלשתינאי היוצא משכם חגור בחגורת נפץ כדי להתפוצץ בתל אביב או בירושלים עשוי לומר לעצמו: האם אני הוא הראשון שכל כך שונא את היהודים עד נכונות להקריב את חיי על מנת להרוג בהם? הרי משחר ההיסטוריה שנאו עמים רבים ושונים את העם הזה והתנכלו לו. אפילו הגרמנים, עם תרבותי בלב אירופה, נתפס לשנאה כזאת עד שהיה מוכן להרוס את עצמו במלחמת השמד כנגדם. והרי שם באירופה או בארצות ערב, ימשיך המתאבד במחשבותיו, היהודים בעצם לא עשו רעה לשונאים אותם. שם הם לא הפקיעו אדמות או הקימו התנחלויות, לא גירשו אנשים והפכו אותם לפליטים. שם הם חיו כמיעוט שקט וממושמע ובכל זאת עצם הווייתם עורר שנאה כזו. האם זה מפתיע, שאנו הפלשתינאים שאכן סבלנו מהם, נרצה גם אנו להשמידם?

 

לאחר השואה נשבענו כולנו - לא עוד שואה חדשה. אבל איננו חושבים די על הצד ההפוך של העניין. שדווקא עצם העובדה שהתאפשרה שואה קיצונית כזו בלב אירופה יוצרת באופן פרדוקסלי סבירות בעיני חלק מן העולם הערבי, שייתכן שאין זה כה דמיוני להביא על היהודים שואה שנייה. העובדה ההיסטורית של השואה שהצליחה עשויה לעורר לא רק את הדמיון אלא גם את הלגיטימציה לחזור שוב על מעשה כזה.

 

בשנות העשרים איש לא תיאר לעצמו שבתוך שנים ספורות יעמדו בלב אירופה מחנות ריכוז ותאי גזים להשמדה המונית. אבל היום למדנו לא להיות עוד תמימים, ומחשבה על קנאים מתאבדים נושאי מתקן אטומי, ביולוגי או כימי איננה מופרכת. אם הסכסוך הזה ימשיך לבעור, לא יסתפק המתאבד הקנאי בחגורת נפץ קונוונציונלית, אלא ייחשף למשהו בעל כוח הרס נורא יותר. וכבר מתחילים להישמע קולות ורעיונות בכיוון זה.

 

ב. גבולות וריבונות

 

אם הייתי צריך להגדיר את הציונות במלה אחת בלבד, הייתי בוחר במלה גבולות. ואם היתה ניתנת לי מלה שנייה הייתי מוסיף - ריבונות. זאת משמעות הציונות - מימוש ריבונות בגבולות טריטוריאליים ברורים ורציפים. ומה שמובן וטבעי לכל עם היה בגדר חידוש ומהפכה במהות היהודית, שברובה המכריע היא היסטוריה של אנשים חסרי גבולות או חוצי גבולות, היסטוריה של אי ריבונות. היהודי יכול להחליף מולדות ולשונות מבלי לאבד את זהותו היהודית, הבנויה מן התערובת של לאומיות ודת. זאת זהות שבנויה בעיקרה על טקסטים וריטואלים אינדיווידואליים (דתיים, מסורתיים וחילוניים) ולכן היא קלה לנשיאה. היהודי יכול לקיים את זהותו בבדידותו, בנפשו בלבד, והוא חופשי לעשות בה כרצונו וכהבנתו, שכן אין בינו לבין יהודי אחר בגולה שום מסגרת מחייבת כופה.

 

אף עם לא אוהב שהופכים את מולדתו למלון אורחים. וחוסר הגבולות המהותי, הכמעט אנרכי, הקיים בזהות היהודית המקננת בתוככי זהות אחרת, טבעי שיעורר התנגדות מתמדת, שבעת משבר או מבוכה לאומיים עשוי גם להביא לריאקציה של שנאה חריפה. שנאה זו הביאה חלק מן היהודים לפעולה ציונית שעיקרה - במקום להתאים את העולם לזהות היהודית נכון ומעשי יותר להתאים את הזהות הזאת לעולם. לנרמל אותה, לבנות לה מציאות טריטוריאלית משלה, שבה היהודי יהיה אחראי וריבון לגורלו ולחייו, נתון במסגרת מחייבת של יהודים אחרים. בקיצור, לבנות מציאות של מולדת.

 

לא שטח המולדת הוא הנושא המרכזי של הציונות, אלא הגבולות שבהם ניתן לקיים את ריבונותה. וכאשר הסתיימה מלחמת השחרור בגבולות 49' ידע הציוני המובהק בן גוריון מה פירושה של ריבונות וגבולות, והטיל את מלוא הריבונות הישראלית החדשה על כל השטח שראה אותו כשטח המדינה. במקביל ניתנה זכות אזרח פורמלית לכל הערבים שנלכדו במדינה היהודית מתוך נאמנות לעיקרון הריבוני: "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם".

 

מלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל על ידי הרפתקנות נפשעת של שליט מצרים. ההצטרפות המהוססת של ממלכת ירדן למלחמה הזאת הביאה לכיבוש הגדה בידי ישראל. אבל במקום לומר לעצמנו בבהירות ציונית: כיוון שאין ביכולתנו להטיל ריבונות על השטח שנכבש, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות למיליוני הפלשתינאים הנכבשים כפי שעשינו לאחר מלחמת השחרור, עלינו להיזהר מאוד ולא להרחיב את גבולנו לשטח שלא נוכל לממש בו את מלוא הריבונות הישראלית. נוכל להחזיק את השטח בכוחות צבא עד שיתמלאו דרישותינו לביטחון ואולי גם לשלום, אבל אסור ליצור אשליית ריבונות במקום שלא תוכל להיות לעולם.

 

לא לחינם נקראה מלחמת ששת הימים מלחמה יהודית, שכן אז, כמו רוח רפאים עלה היהודי הישן מתוכנו. חוצה הגבולות חזר לסורו ההיסטורי כמו בימים שהתיישב לו בכל רחבי העולם בתוך מציאות לא לו. כך החל המעשה האנטי ציוני המובהק של התיישבות ללא ריבונות וללא תקוות ריבונות מלאה בתוך רקמתה של הוויה לאומית אחרת. וכיוון שאי אפשר היה לספח את השטחים, על כל חובות הריבונות, המציא משה דיין, איש תנועת העבודה אבל פורץ הגבולות המובהק, את הפטנט של "ריבונות פונקציונלית". כלומר לשלוט בשטחים שבהם יחזיקו מיליוני לא יהודים באזרחות של מדינה שנמצאת מעבר לגבולות מולדתם, או באזרחות "אוטונומית" חסרת משמעות, ולנטוע בתוכם איי התיישבות יהודית, מוגנים על ידי צבא יהודי, וכל זה כדי לערער כל אפשרות של ריבונות זרה בשטחים שנכבשו.

 

אין פלא שהמתיישבים בהתנחלויות שהוקמו היו בעיקר אנשים דתיים, בניגוד לאנשי הימין החילונים שהסתפקו ב"התיישבות רטורית" ולא מעשית. מי כמו היהודי הדתי אמון עוד מגלות בבל למלא את חוויית זהותו דרך מרכיבי אמונתו ולא דרך טריטוריה ומציאות טוטאלית יהודית סביבו. אותו יהודי דתי, שיכול היה במהלך ההיסטוריה להתיישב בכל מקום בתבל תוך התעלמות יחסית מהסביבה הלא יהודית, הוא גם שבא להתיישב בתוך ריכוזי אוכלוסייה זרה והאמין שמין "המצאה" יהודית כזאת תחזיק מעמד, ולא תוביל שוב למרחץ דמים כמו שהביאה "ההמצאה" היהודית ההיסטורית של הגלות.

 

התוצאות ברורות. מי שמנסה לערער את ריבונותם של אחרים במולדתם וליצור ואקום חסר ריבונות, שובר בסופו של דבר את הריבונות שלו עצמו, את הדבר היקר ביותר למדינה - גבולות, תודעה של גבולות ומציאות של גבולות. והחשוב מכל - היכולת להגנה באמצעות גבולות.

 

אני מדבר על הבגידה העמוקה ביותר בעקרון היסוד של הציונות, ואינני מדבר עוד על העוול המוסרי הנורא והפרובוקציה העצומה לפלשתינאים, שכבר עצם החלטת החלוקה של האו"ם נראתה להם כעוול, על אחת כמה וכמה גבולות ארבעים ותשע. אם אפשר היה במאמצים רבים להביא אותם להשלים עם תוצאות מלחמת השחרור וליישב את פליטיה בגבולות המדינה הפלשתינית, או הפלשתינית-ירדנית, הרי בשום אופן לא ניתן להשלים עם כך שהיהודים יעזבו את בתיהם בשטח של 78% אחוז מפלשתין, היא מדינת ישראל, כדי לשבש כל ריבונות אפשרית בכבשת-הרש שנותרה לפלשתינאים, כלומר, 22% ממולדתם.

 

לא קשה להבין כמה כואב היה פצע ההתנחלויות בבשרם של הפלשתינאים. הרי לא ייתכן שלפלשתינאי לא תגיע אותה זכות אלמנטרית שיש להודי רעב המוטל על מדרכה בכלכתה, הווה אומר - זכות אזרח במולדתו. ואל יגידו טרור. ראשית ההתנחלות לא מונעת טרור אלא יוצרת אותו ושנית, הבסיס הרחב ביותר של ההתנחלויות נוצר על ידי ממשלות ישראל דווקא בעשרים שנות השקט היחסי בשטחים, מ-1967 ועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987.

 

רבין סיפר פעם שעם פרוץ האינתיפאדה הראשונה שאלו אותו החיילים, מאיפה מגיחים כל אותם מאות המפגינים שזורקים אבנים. ואכן רוב העם בישראל לא ראה אותם כאשר טייל בשטחים בביטחון מוחלט בשנים שבהן הוקמו כל הגושים הגדולים של ההתנחלויות. בראש ובראשונה לא המתנחלים שעזבו את בתיהם המקוריים בישראל, כדי להתיישב ליד מחנות הפליטים חסרי הבית.

 

ג. כורח ההיפרדות

 

אף שאמונתנו באפשרות של הסכם שלום עם הפלשתינאים לא קרסה כליל לאחר פרוץ האינתיפאדה האחרונה, עדיין ברור לכולנו, שהן מבחינת השינוי הניצי בדעת הקהל והן מבחינת עמדתה הכאוטית של הרשות הפלשתינית, אין סיכוי להסכם קרוב עם הפלשתינאים. מעגל הדמים והאכזריות משני הצדדים ילך ויתעצם ולכן הדרך היחידה להרגיע יחסית את המצב, כדי ליצור תשתית להסכם בעתיד, היא תוכנית ההיפרדות החד צדדית שתעשה ישראל, אם בהסכמה-שבשתיקה פלשתינית, אם בהסכמה או בברכת הקהילה הבינלאומית, ואם, בלית ברירה, רק בהסכמת הרוב האזרחי במדינת ישראל.

 

במשך כשבע שנים התווכחנו בתוכנו על אפשרות נסיגה חד צדדית מרצועת הביטחון בלבנון. כולם, ימין מרכז ושמאל, היו שותפים לדעה שישיבתנו בלבנון חסרת תועלת ועולה במחיר דמים טרגי ומיותר, אבל בו בזמן שירטטו קצינים ומדינאים משמאל ומימין תרחישי אימים לאחר הנסיגה החד צדדית. לכן חיכתה מדינת ישראל שהשייח נסראללה ייתן לה איזה נייר חתום, שבו הוא מבטיח שעם נסיגת כוחות צה"ל ישרור שקט על הגבול הצפוני. כל כך גדולה היתה האמונה הישראלית בנייר חתום שבכל שנה נהרגו עוד כ-25 חיילים רק מתוך המתנה לנייר המיוחל הזה. אבל מנהיגי החיזבאללה סירבו לתת נייר כזה, ובצדק מבחינתם. ישראל לא נכנסה ללבנון בהסכמתם ולכן אין הם חייבים לחתום על שום נייר מרגיע ביציאתה. עד שקם ראש ממשלה אמיץ בישראל, ויתר על הנייר מהחיזבאללה, והסיג בנסיגה חד צדדית את כוחות ישראל מרצועת הביטחון, תוך הודעה מפורשת שאם תמשך האש תנהג ישראל כלפי לבנון במלחמה טוטאלית. ואכן, אותו דבר שכולם פחדו לעשותו נעשה באחת והוכיח עד עצם היום הזה את האפקטיוויות שלו. שקט יחסי חזר לגבול הצפון, ולאחר שנזרקו האבנים והוטחו הקללות, חזרו הכפריים הלבנונים לעבד את שדותיהם. מאז הנסיגה לפני כשנתיים נהרגו ארבעה חיילים ולא ארבעים או חמישים.

 

היום, לאחר ההתפרצות האלימה של הפלשתינאים, אין ברירה אלא לאמץ את המודל שהצליח בלבנון גם בגבולנו עם הפלשתינאים. אמת, יש הרבה הבדלים בין רצועת הביטחון בלבנון לגדה המערבית ורצועת עזה, ולכן גם הנסיגה איננה יכולה להיות שלמה ומוחלטת, וגם לא תביא את מלוא השקט שהשתרר בגבול הצפון. אבל העיקרון יכול להתממש גם כאן בדרגה סבירה של יעילות, שתקל את הסבל ותפחית את מחיר הדמים הגבוה שמשלמים שני הצדדים בקיום ללא גבול.

 

אם הפלשתינאים יראו בנסיגה הזאת ניצחון לעצמם, כשם שהחיזבאללה ראה בנסיגה החד-צדדית הצלחה לעצמו - אדרבה ואדרבה. אם תחושות "ניצחון" אלו יביאו בסופו של דבר הסכמים ורגיעה כמו בעבר, מה שמובן מאוד פסיכולוגית, הן כדאיות ביותר. במשך מאה ועשרים שנות הסכסוך הנחלנו לערבים תבוסות והשפלות שרק עוררו יצרי נקמה ודחפו למאבקים נוספים.

 

יש מודלים רבים של היפרדות חד-צדדית, ואני מביא את המודל המקובל עלי. אני מציע שמפלגות המרכז העבודה והשמאל יציבו אותו כאלטרנטיווה למדיניות הממשלה הנוכחית, שאין בה שום סיכוי לא לשלום ולא לביטחון אלא רק לדם ואש.

 

1. ההיפרדות יכולה להיעשות על ידי ישראל בלבד. היא אינה תלויה ברצון הפלשתינאים, אבל אם הם יתנו הסכמה שבשתיקה, מתוך רצון לרדת מהעץ הגבוה שעלו עליו, מה טוב. ואם לא, הם יידעו שמחיר המלחמה שתימשך ביוזמתם לאחר הנסיגה יהיה כבד הרבה יותר. בל נשכח שגם לאחר הנסיגה יהיו הפלשתינאים תלויים באספקת חשמל, מים ודלק מישראל.

 

2. יש אפשרות סבירה להשיג תמיכה בינלאומית לתוכנית הזאת, אבל ביצועה אינו תלוי בתמיכה כזו. מכל מקום, ההיפרדות החד צדדית תהיה מוכרת רשמית כמעשה זמני, שלא בא להחליף את פתרון הקבע. זה יבוא כשהפלשתינאים יהיו מוכנים לוותר על זכות השיבה ולהגיע מחדש אל שולחן הדיונים.

 

3. במסגרת ההיפרדות תפנה ישראל לפחות עוד כ-40% מן השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, כך שהפלשתינאים ישלטו על כ-85% מאותם שטחים. בכך יוסרו רוב הסגרים והכתרים והמחסומים אשר מבתרים עתה את השטח וגורמים סבל כה רב לאוכלוסייה.

 

4. כל המתנחלים בשטחים שיפונו, כחמישים אלף, יעברו לשטח ישראל או לגושי ההתנחלות ויקבלו פיצוי מלא על בתיהם ורכושם ותלאות המעבר, כפי שהדבר נעשה עם מפוני ימית.

 

5. ירושלים רבתי תישאר בינתיים בידי ישראל, אבל בלא בנייה ישראלית נוספת בחלק הפלשתיני של העיר. במקומות הקדושים בעיר העתיקה אפשר יהיה כבר להפעיל את הריבונות הבין-דתית אשר עובדה כמתווה מעשי בשיחות השלום בקמפ דיוויד.

 

6. תיבנה גדר ואמצעי גבול עם כל המכשור והמיגון המשוכלל הנלווה, גם מסביב לירושלים ולשלושת גושי ההתנחלות (על פי הצעת ישראל בטאבה). אלפי קילומטרים של גדרות כאלו נבנו בכל רחבי העולם ובתנאי קרקע קשים לאין ערוך והן הוכיחו את עצמן כיעילות ביותר.

 

7. בגדר ייקבעו מעברי גבול רשמיים ומבוקרים שיאפשרו לפלשתינאים להיכנס לישראל כשם שכל אדם נכנס למדינה זרה. הוא הדין בישראלים שיכנסו למדינה הפלשתינית. ההפקר של אין גבול לא יימשך עוד. חשוב מאוד שפועלים פלשתינאים יוכלו למצוא שוב עבודה בישראל, ברשיון ומתוך הקפדה על זכויותיהם הסוציאליות. אחריותנו המוסרית היא כלפי הפלשתינאים ולא כלפי תאילנדים או רומנים. באין גבול, יש רק כתרים וסגרים והסתננויות של פועלים שמועסקים בתנאי עבדות.

 

8. המעטפת של המדינה הפלשתינית בבקעת הירדן (ללא התנחלויות) ובגבול המצרי תישאר בידי ישראל, כדי להבטיח את פירוזה של המדינה הפלשתינית מכל נשק התקפי. אם תאושר התוכנית על ידי הקהילה הבינלאומית, והפלשתינאים יתנו את הסכמתם, אפשר יהיה להחליף בעתיד את כוחות צה"ל בכוחות פיקוח בינלאומיים, כפי שהדבר נעשה כבר יותר מעשרים שנה בסיני.

 

9. יוטל "מלווה גבול" על תושבי ישראל כדי לממן את הגדר. כל שקל שיושקע בה שווה כמובן לא רק את מחיר הדמים הנורא של היום, אלא גם את מחיר הנזק הכספי הגדול שגורם כל פיגוע.

 

10. לשמירה על הגדר הזאת ייקראו להצטרף גם משמרות אזרחיים מן היישובים הסמוכים וגם מן הערים. גם פטורי צבא כמו החרדים יחויבו להצטרף למשמרות. גם הרוב השקט של האזרחים הערבים של מדינת ישראל שמחייב את קיומו של גבול זה, יוכל לשלוח מתנדבים למשמרות הללו.

 

11. כל הפלשתינאים אשר יילכדו מהעבר הישראלי של הגדר יקבלו בינתיים, כמו תושבי ירושלים המזרחית, את כל זכויות הביטוח הלאומי, כולל ביטוח רפואי וביטוח אבטלה, כדי שלא יקופחו עד שתגיע שעת ההסדר הסופית שתקבע את אזרחותם.

 

לתוכנית ההיפרדות יש מתנגדים בימין ובשמאל. למרות שהיא פופולרית בקרב הציבור הרחב אין עדיין גורם פוליטי שמוכן לאמץ אותה. ההתנגדות מימין מובנת. אריאל שרון וחבריו זרעו את כל ההתנחלויות כדי לחורר לחלוטין את היישות הפלשתינית ולהפוך אותה למובלעות חסרות ישע בתוך הצבתות של יש"ע. מבחינתם ה- 42% שניתנו כבר לרשות הפלשתינית הם די והותר.

 

חלק ממחנה השלום מפחד שהתוכנית הזאת תספח דה פקטו את שאר השטח שיישאר בידי ישראל כולל ירושלים, ובכך תסתום את הגולל על כל הסכם שלום אפשרי בעתיד. ויש כמובן עדיין רומנטיקנים במחנה השלום שמאמינים שאנחנו צריכים לחיות בלי גבולות ובלי גדרות, "כמו באירופה". הם רק שכחו שבאירופה נהרגו עשרות מיליוני בני אדם במאה העשרים, עד שנבנתה שם באטיות רבה מערכת מסועפת של הסכמים כלכליים וצבאיים שהסירה בהדרגה ובזהירות חלק מן המחסומים והגבולות, וזאת, בין עמים שבאופן מהותי, רב המשותף ביניהם על המפריד.

 

הגבול הקשיח חיוני גם בימי שלום, והוא גם שיאפשר למנהיגות הפלשתינית שלאחר עידן ערפאת להילחם טוב יותר בטרור. אז לא יוכלו עוד לומר, אין לנו שליטה על מיואשי החמאס והג'יאהד. הגבול הבנוי ייתן לכוחות הביטחון הפלשתיניים אפשרות לסיכול ולחסימה מוקדמים.

 

נכון, אין הפרדה בתוך ירושלים, וגם עם בוא השלום היא לא תתאפשר פיסית אלא אדמיניסטרטיווית, דרך הסכמים מדוקדקים. אבל העובדה שהטרור עלול להימשך בירושלים, (אם כי יתפנו הרבה יותר כוחות להבטיח את השקט בה), אינה צריכה לבטל את ההקלה העצומה שתיווצר בשאר חלקי הארץ. כבר עתה הגדר הזמנית והלא משוכללת ברצועת עזה מונעת מאות פיגועים בישראל.

 

השיתוק והערפול שאוחזים עתה בכל המערכת הפוליטית ביחס להיפרדות החד צדדית, נובעים מהיצמדות טרגית לאמונות הישנות, הן בימין, הן בשמאל והן בקרב הפלשתינאים. מעל כל זה מרחף הפחד מפני פינוי חלק מן המתנחלים ללא הסכם סופי ומחייב עם הפלשתינאים. אבל האם ייתכן שתשעה מיליון בני אדם יהיו בני ערובת דמים בידי חמישים אלף מתנחלים, שחלקם היה שמח להתפנות לו היו נותנים לו הזדמנות נאותה?

 

השכל הישר אומר היפרדות. הקהילה הבינלאומית תברך על הקטנת האלימות. האוכלוסיות משני צידי הגבול ינשמו לרווחה. יתמעטו מאוד הפיגועים, ייפסקו החיסולים, ויימנע הרג המתנחלים בכבישים. ואם הפלשתינאים יראו בבניית הגדר צעד ערמומי לסיפוח %15 מהשטחים, אולי יתעוררו מ"חלום השיבה", ינצרו באמת את האש ויכריחו את ממשלת ישראל לחזור לשיחות השלום.

 

אבל אם המערכת הפוליטית הישראלית, ימין ושמאל, והפלשתינית על כל נפתוליה, אינן מסוגלות להגיע בעצמן להיפרדות זמנית וכל צד ימשיך להתחפר ב"אידיאה פיקס" שלו ולהקיז דם, אין ברירה אלא לפנות אל אחריותה של הקהילה הבינלאומית בבקשת עזרה.