גברים במלכודת

 

מאת משה זונדר, מעריב, 27.10.00

 

בספרו האפוקליפטי, הקודר של פול אוסטר, "בארץ הדברים האחרונים", המתרחש בארץ שבה שולטים כאוס, רעב וניוון, מתוארים שלבי החניכה וההתקבלות לקבוצה המכונה "הרצים": "כדי להצטרף עליך לעמוד בסדרה של טקסי קבלה קשים: לעצור את נשימתך מתחת למים, לצום, לשים ידך בשלהבת נר, לא לדבר עם איש שבעה ימים. משהתקבלת, עליך לציית לתקנון הקבוצה. זה מחייב שישה עד שניים-עשר חודשי מגורים משותפים, משטר חמור של התעמלות ואימונים, והקטנה מודרגת של צריכת המזון. עד שהוא מוכן לריצת מותו, מגיע החבר בד בבד לשיא כוחו ולשיא חולשתו. להלכה הוא מסוגל לרוץ בלי סוף, אך בו בזמן גופו כבר כילה את משאביו. צירוף זה מביא לתוצאה הרצויה. אתה יוצא עם חבריך בבוקר היום המיועד ורץ עד שאתה חומק מתוך גופך, רץ וצורח עד שאתה מתעופף מתוך עצמך. לבסוף נשמתך נחלצת, גופך צונח ארצה, ואתה מת".

 

לאחר שקראתי את ספרו החדש של חגי ליניק, "מספר מוות" (הוצאת הספרייה החדשה), ולאחר שנפגשתי איתו נדמה לי שיש מהמשותף בין תוצאות הכשרת "הרצים" ובין תוצאות הכשרת לוחמי שייטת 13.

 

ליניק, בן 41, תושב תל-אביב, גרוש ללא ילדים, לשעבר גיטריסט ג'אז ומורה למוזיקה, הוא בוגר שייטת 13. יש לו חמישה אחים. שלושה מהם שירתו בסיירת מטכ"ל. הבכור, זהר, נהרג בתאונת אימונים ב-68'.

 

להבנתי, ליניק מספק בספרו ובדבריו שיקוף רנטגן אכזרי, כן, מסחרר ומזעזע למה שהחברה הישראלית, היהודית, אולפה להחביא עמוק-עמוק מתחת למיתוס מות הצעירים שלה ומאחורי תחושת הקורבן הנצחית – הרצחנות, זאת המבצבצת כל העת אבל נותרת שקופה.

 

עולם המאצ'ו הקרבי הישראלי כפי שמציג אותו ליניק מכסה על בדידות גדולה ופחד. הסופר ליניק, שמצויד במראה מושלם כדי להיכלל בז'אנר: גבוה, שרירי, חזק ורחב כתפיים, אמיץ מספיק כדי לכתוב את זה.

 

עיקרי העלילה

 

 "מספר מוות", אם אפשר לתמצת רומן, מספר את סיפורו של יוחאי, לוחם שייטת 13, ההורג בשוגג את מפקדו זוסמן במהלך פעולה. הוא מושעה. נערכת לו חקירה צולבת בידי שלושה חוקרים מנוסים המנסים לחלץ ממנו מה בדיוק אירע לפני שלחץ על ההדק. הוא לא נמצא אשם.

 

יוחאי משתחרר מצה"ל אבל מסובך עם עצמו בשל כך שלמעשה רצח את מפקדו. הוא פוגש בצלמת אמנותית בשם לולו שעורכת פרויקט צילומי של חלקי גופו. הוא יורד בעקבותיה לבית ספר שדה חצבה שבערבה. יש ביניהם ספק סיפור אהבה. אלא שלמרות ניסיונותיו, יוחאי אינו מצליח להשתחרר מסד התדמיות המחשבתיות שנצרבו בו במהלך שירותו בשייטת.

 

השקרים

 

– איזה מוסכמות ישראליות אתה מזהה כשקריות?

 

ליניק: "מוסכמה אחת היא שאנחנו רגישים לחיי החיילים שלנו. זה לא נכון. חשוב לדעת את זה. אנחנו אולי רגישים לחייהם אחרי שהם מתים, אבל לא כשהם בחיים. כבר בקורס בשייטת הבנתי שידחפו אותנו לסכנת חיים בקלות ועל שטויות.

"היה מבצע בלבנון, בליל ירח מלא, שבו אחד החיילים שכח משקפת. המפקד אמר לו ללכת להביא אותה. המשקפת נשארה מאחור, במרחק של 500 מטרים, כשאור הירח מאיר כמו פרוז'קטורים. אם מישהו היה נמצא שם הוא היה מוריד את החייל בשנייה. אבל החייל הלך להביא. אני לא הייתי הולך להביא, או מקסימום נכנס דרך המים ומביא.

"מיתוס אחר הוא שאנחנו אנושיים לאויב, שומרים על כללים מוסכמים, לא מענים שבויים ולא רוצחים אותם".

 

– אנחנו כן מענים ורוצחים?

 

"בוא נתחיל עם הטענות שלנו נגד החיזבאללה על כך שהחטיפות שלהם את האנשים שלנו לא אנושיות. אנחנו עושים את זה כבר 20 או 30 שנה. חוטפים את מי שאנחנו רוצים, מאיפה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים, על מה שאנחנו רוצים ולא נותנים דין וחשבון לאף אחד. ישבו אצלנו נחטפים שלקחו אותם עוד כשהיו נערים.

"ומה, לא רצחו שבויים? רצחו".

 

– בספר מופיע הסיפור של מפקד השייטת, הרדוף על ידי דמות הרועה שאותו רצח באחת הפעולות.

 

"ואחרי זה המישהו הזה מקים משפחה ועושה ילדים. בספר, הרצח הזה לא עוזב אותו. נתנו פקודה להרוג. מישהו היה צריך לבצע, והוא היה זה מכולם שבחר לבצע.

"אני לא הייתי עושה את זה בגלל שאני פוחד. לא הייתי רוצה שהרצח הזה יהיה עלי. אני לא חי טוב עם הרצחנות שלי. יש חיילים וקצינים שהם רוצחים. ללא כחל וסרק. יש להם יכולת לרצוח בדם קר בלי נקיפות מצפון".

 

– לאורך החקירה של יוחאי, בספר, נדמה לו שאחד משלושת החוקרים רוצה לגייס אותו לעבוד כמחסל במוסד.

 

"זה בגלל שיוחאי כבר עבר את המשבר הזה של לרצוח מישהו. אם יגידו לך, 'בוא תחסל מישהו', תחשוב שמי שמציע לך את זה מטורף ולמה לך לעבור לצד האפל הזה. אבל יוחאי כבר היה שם אז רוצים לנצל את זה ולהפוך את העובדה לדבר מועיל".

 

– אתה כותב בספר על השתלטות החיילים על מחבלים בבית-שאן (ב-19 בנובמבר 74'), ועל הלינץ' שערכו התושבים היהודים בגופות המחבלים ובגופות בני הערובה, שנזרקו גם הן בטעות מחלון הדירה. הלינץ' ברמאללה הזכיר לך את בית-שאן?

 

"כשראיתי את תמונות הלינץ' ברמאללה נזכרתי בבית-שאן. דורון אחי היה בבית-שאן. הוא סיפר לי בפרטי פרטים על מה שהיה שם. אנחנו צריכים להיות קצת יותר גלויים לגבי המעשים שלנו. אנחנו חיים בחושך. הלינץ' ברמאללה היה זוועה שאי אפשר לתאר, אבל אם היינו עם שיודע לחיות עם הרצחנות שלו בשלום היינו מתמודדים עם זה אחרת. פתאום זרקו לנו בפנים את הרצחנות הזאת, עם הידיים המגואלות בדם, וזה היה נורא. מישהו בטלוויזיה דרך אגב שאל באיזה דיון משהו על הקשר עם הלינץ' בבית-שאן אבל אף אחד מהנוכחים לא הצליח להתייחס לזה".

 

– איך אתה רואה את הדימוי העצמי הישראלי?

 

"הדימוי העצמי שאנחנו מטפחים הוא כאילו אנחנו, המשתייכים לעם ישראל, לא רצחניים. אבל אני אומר לך שאנחנו מאוד רצחניים. הדיבורים על הרצחנות הישראלית נתפסים תמיד כתעמולה זרה או כקשקושים שמאלניים של יפי נפש".

 

– השירות בצבא מעודד רצחנות?

 

"בצבא דוחפים את הרצחנות החוצה. תשמע, הם נותנים לך נשק. מה עושים עם הנשק הזה? הורגים. אני לא אומר שאסור להרוג בכל מחיר, בגלל שאנחנו חיים במציאות מסוימת. אבל יש את הצביעות הזאת שגורמת לחיילים לבלבול ולחוסר אונים. ראיתי בשבוע שעבר בטלוויזיה ראיון עם חייל. חבר שלו צעק מהצד: 'הוא הרג אתמול בפעם הראשונה'. זה היה כל כך נוגע ללב. החייל שהרג התנצל ואמר שהוא איש של שלום והצביע למפלגת העבודה; כלומר: 'אני לא רצחני, יש לי בעיה עם זה, אבל לא היתה לי ברירה'.

"הישראלים שלא נתקלים ברצחנות שלהם בחיי היומיום לא נדרשים לזה, אז הם יעיפו לילד סטירה או יתפרעו במשחק כדורגל כשהקבוצה שלהם תפסיד".

 

– בספר, אביו של זוסמן, המפקד שנורה על ידי יוחאי, כותב מכתב למפקד השייטת. האב השכול כותב שניצולי השואה לא רק העלו איתם את תחושת הקורבן אלא גם "נדבקו ברצחנות שמשרתת אותנו יופי".

 

"אני חושב שאנחנו, כישראלים, נכים. מטעים אותנו עוד מכשאנחנו ילדים. אנחנו הורגים ועושים רע. בי יש חלק רצחני. בכל אחד יש. אבל אם אני מקבל אותו אז אני מפסיק להיות קורבן של הנאצים ומפסיק להיות יפה נפש ומפסיק להיות עם סגולה. את המתנחלים למשל, מחזיקה התפיסה שהם קורבן. זה נותן להם את הלגיטימציה הנפשית. הם באמת מתגייסים היום לכל היחידות הקרביות".

 

– מה לגבי התפיסה הישראלית-יהודית את הערבים?

 

"לפי התפיסה שלנו הערבים הם חיות. אי אפשר להסתדר איתם. ערפאת הוא נחש. לצנחנים יש נחש על תג היחידה אבל הוסיפו לו כנפיים, ואז פתאום הוא מן דרקון כזה, וזה כבר מיתוס.

"עם הערבים הנוצרים, דרך אגב, אפשר לפי התפיסה הישראלית להסתדר כי הם קודם כל נוצרים, רק אחר כך ערבים, ונוצרי זה אירופי. אני זוכר שהיינו יורדים מהים אל הפלנגות בלבנון. הרגשתי שהיחס אליהם הוא שונה. אז בסוף קיבלנו בפנים את סברא ושתילה ועוד הרבה מקרים. הכל שטויות. מאכילים אותך שטויות ומחביאים את הרצחנות. חונקים אותך במיתוסים עד שאין לך אוויר לנשום. ככה יוחאי פרייס נהרג".

 

מותו של יוחאי פרייס

 

יוחאי פרייס, לוחם השייטת מקיבוץ נחשון, טבע במימי הירדן בליל 11 במרץ 80', במהלך אימון מבצעי משותף לסיירת מטכ"ל ולשייטת.

 

שלושה לוחמי שייטת, יובל, דני ויוחאי היו אמורים להעביר את לוחמי סיירת מטכ"ל את המים. יובל פיקד על השלושה. מעבר המים נחשב לשגרתי וללא מסוכן. אלא שבאותו הלילה הירדן געש. יובל זינק למים קשור בחבל סביב בטנו ואמור היה להגיע לגדה השנייה. הוא ניסה שלוש פעמים ונכשל.

מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל, פנחס, היום מפקד יחידה 8200 של אמ"ן, התגרה ביובל ואמר לו על פי עדותו: "מה, צפרדעים לא יכולים לבצע?". פנחס התייעץ עם החפ"ק, שבו ישב מפקד סיירת מטכ"ל באותן הזמן, עוזי דיין, היום ראש המועצה לביטחון לאומי העתיד להתחרות על תפקיד הרמטכ"ל הבא. יובל העיד כי "עוזי החליט לעבור בכל מקרה". יובל הורה לדני לקפוץ למים אבל דני סירב. יוחאי פרייס התנדב. הוא זינק למים, נסחף מיד בזרם החזק ונעלם מעיני הלוחמים. כעבור רגע נשמעו שתי צעקות שלו. כשיובל ודני הגיעו אליו פרייס כבר היה מת.

בעקבות המקרה עוזי דיין כמעט והודח מהפיקוד על היחידה. הוקמה ועדת חקירה שהמליצה על שינויים בטיחותיים בכל מ ה שקשור למעבר מים.

יוחאי פרייס היה חברו לחדר של חגי ליניק במשך הקורס.

 

ליניק: "הייתי מאוד קרוב ליוחאי. נתתי את השם של יוחאי לגיבור של הספר אבל יוחאי פרייס הוא לא יוחאי שבספר. אני יוחאי שבספר. יוחאי פרייס לא היה צריך להיכנס למים. יוחאי היה פחות טוב במים, ויוחאי היה חודש אחרי סיום הקורס ובעצם בתפקיד של נושא כלים בלילה ההוא. יובל נכנס למים ולא הצליח. מה פתאום יוחאי היה צריך להיכנס? כמו שאני רואה את זה, עוזי דיין נתן הוראה לזרוק אותו למים כמו כלום. עוזי חשב שיש לו לגיטימציה לעשות כל דבר".

 

– אתה היית נכנס למים?

 

ליניק: "אין סיכוי שהייתי נכנס".

 

קצין של סיירת מטכ"ל שנכח אז בשטח אומר שאנשי השייטת, ובראשם יובל מפקדם, לא אמרו לאנשי סיירת מטכ"ל כי חציית הירדן בלתי אפשרית ומסוכנת מדי, אלא רק שהם לא מצליחים לחצות. אם יובל היה מתעקש שהמעבר מסוכן מדי, אומר אותו קצין, הדברים היו נראים אחרת. הוא מוסיף, כי בשום אופן לא ניתנה הוראה לעבור "בכל מקרה".

 

אלוף עוזי דיין: "הייתי מפקד היחידה ומפקד החפ"ק ומתוך כך בעל האחריות הכולל למבצע. תחום חציית המים היה תחום של שייטת 13 והחפ"ק לא התערב, לא בבחירת השייטים ולא בשאלת הסיכון המקצועי, כלומר האם צריך להיכנס למים או לא צריך להיכנס למים".

 

הילדות ביהוד

 

חגי ליניק הוא בנם הצעיר של מרדכי ומאיה ליניק. קדמו לו חמישה בנים. זהר, הבכור, התגייס לסיירת מטכ"ל באוגוסט 67'. הוא נהרג עם דוד בן-חמו בתאונת אימונים ב-25 במרץ 68'. האח השני, אורי, היום בן 49, שירת כמד"ס במכון וינגייט. האח השלישי, יובל, היום בן 47, שירת גם הוא בסיירת מטכ"ל. אחרי יובל נולדו תאומים, דורון ועודד, היום בני 45. דורון שירת בסיירת מטכ"ל, עודד שירת בגדוד 50 של הנח"ל. חגי התגייס לשייטת בפברואר 78'. את שירות המילואים שלו הוא עושה בפלוגת סיור בשריון.

 

ליניק: "אנחנו באים מיהוד. באופן מסורתי 70 אחוז ביהוד ליכודניקים. אבא שלי היה מפ"מניק. אני גדלתי על 'על המשמר'. מי ידע ביהוד מה זה 'על המשמר'? הגענו לשרת ביחידה בגלל זהר. הוא היה ילד חוץ בקיבוץ יקום, הדריך בשומר הצעיר בקרית-חיים והתגייס ליחידה. הוא קבע את הקו".

 

– איך היה לגדול בפרובינציה כמו יהוד?

 

"שלומי שבת לימד אותי לנגן בגיטרה. הוא מוכר היום כזמר ששר מזרחי אבל אז הוא שר החלונות הגבוהים, פינק פלויד, סיימון וגרפינקל, בוב דילן וג'ים קרוצ'י. היו מזמינים אותו למסיבות סגורות בסביון ואנחנו היינו מזדנבים אחריו ונכנסים.

"שיחקתי כדורגל בהפועל יהוד. בגיל 17 שיחקתי בבוגרים בליגה הלאומית. שיחקתי נגד מכבי יפו, נגד שמשון. היה לי משחק ראש מצוין. הייתי לוקח את (צביקה) רוזן בקלות בראש". (רוזן היה בלם וקפטן הפועל יהוד באותן שנים - מ.ז).

 

– הבקעת שערים?

 

"בדמיון שלי הבקעתי ים שערים. יהוד היתה מבקיעה כל העונה שבעה שערים. מי שהבקיע צמד היה מלך השערים. עד היום בדמיון שלי אני מבקיע שערי ניצחון לזכות נבחרת ישראל בדקה ה-90. המאמן שלנו ביהוד היה שלמה שרף. מאמן מצוין. הוא גידל אותי.

"היינו נוסעים לבתי מלון, ואני לא הייתי קודם בחיים בבית מלון, אז הוא היה אומר: 'חזום חזום, אתה תישן איתו בחדר'.

"כשהתגייסתי אמרתי להם שלום. שלמה שרף בא אלי הביתה ואמר לי שאני משוגע, שאנשים מוכנים לשלם מיליונים כדי להיות בעמדה שאני נמצא בה. הוא אמר לי ללכת למשטרה צבאית, זה היה הסידור אז, ולבוא הביתה כל יום, להתאמן ולשחק בהרכב הראשון".

 

– היה קשה מאוד להבקיע גול לרשת של יהוד באותם ימים.

 

"בדקה ה-60, רוזן היה צועק: 'לקולנוע' וזהו. כל כדור שהיה מגיע אלינו, מקפיצים על הרגל ומעיפים לגג של הקולנוע שהיה צמוד למגרש. אז לא היו ילדים שרצים על הקווים וישר מכניסים כדור אחר. היה צריך למצוא מישהו שילך, יטפס על הקולנוע ויביא את הכדור. ככה המשחק היה נמתח עד שהוא היה נגמר".

 

– אביך המפ"מניק נבחר לימים לראשות עיריית יהוד.

 

"זה היה מדהים. בגיל עשרים ומשהו הוא היה סגן ראש המועצה, הפסיד בבחירות והלך לעבוד כקבלן בניין. בחופשים תמיד עבדנו איתו בבניין. היה לו ג'יפ ויליס כזה. 30 שנה הוא נסע בלי רישיון. רק ביהוד. בתחילת שנות התשעים, אחרי שסעדיה חתוכה נפטר, אבא שלי רץ לראשות העירייה ולקח. עבדנו כל המשפחה בשבילו. לא תאמין מאיפה הוצאנו אנשים.

"לפני שש שנים אבא נפטר מסרטן".

 

– איך היה לגדול שישה בנים בבית אחד?

 

"אבא שלי היה איש מוזר. הוא לא היה בא לבית החולים כשאמא שלי היתה יולדת. היא באה לארץ לבד וככה יצא שהיא ילדה שישה בנים לבד, בלי נפש חיה סביבה. היתה הולכת לבית חולים, יולדת וחוזרת הביתה עם הילד. כמו הבדוויות. אמא שלי אישה חזקה. היא אלופה עם ילדים, למרות שמגיל מסוים היא לא יודעת מה לעשות איתם.

"כולנו, כל ששת הבנים, ניגנו, אני רקדתי בלט, היא רקמה לכולנו חולצות כאלה, אחידות. אמא שלי השקיעה בנו את הנשמה. לא יאומן כמה היא השקיעה. היא לימדה אותנו לרכב על אופניים, לשחות, אני שוחה מגיל שלוש. לקחה אותנו לים, לכל ההצגות בתל-אביב. 'הציפור הכחולה', 'פיטר פן', 'עוץ לי גוץ לי'. מי ביהוד ראה אז את ההצגות האלה?

"אבא שלי בכלל לא היה בשטח. לא ראינו אותו. הוא היה יוצא בבוקר לעבודה וחוזר בלילה. אבל כשהייתי בן שמונה הכל מת. הכל נגמר. כמו שלאוטו נגמר הדלק. הכל נעצר. אחרי שזהר נהרג אמא התיישבה על המדרגות בבית בחוץ. וזהו".

 

השכול

 

– איך אתה זוכר את הידיעה על מותו של זהר?

 

"הייתי בן שמונה. אני לא מכיר מציאות בלי מוות. אני כמו מי שנולד עיוור ולא מכיר צבעים. כל המחשבות שלי והדברים שאני עושה נגזרים מתוך המוות שלו. היינו נוסעים במשך שנים כל יום שישי לקבר שלו בקרית שאול. זה היה סיוט בשבילי. יש מיליון ימי אזכרה: של היחידה, של הגדוד, של החטיבה, של החיל, יום הזיכרון הכללי, פעם בגלילות, פעם בביל"ו, פעם בקרית-חיים. היינו נוסעים לכולם. זה היה סיוט. בתור ילד הייתי נקרע מזה. שישה-שבעה-שמונה טקסים בשנה.

"החוויה הכי קשה שלי היא מלחמת יום כיפור. האח הגדול נהרג חמש שנים קודם וארבעת האחים האחרים בתוך המלחמה. ההורים שלי נטרפו. הם ברחו מהבית כדי לא להיות בו כשקצין העיר יגיע".

 

– איך רואה את דרך הנצחת החללים בישראל?

 

"היינו יכולים להתייחס למוות באנושיות אבל אנחנו לא עושים את זה. ההספדים כאן הם זוועה. המספידים נלעגים. איציק מרדכי עם ה'באתי לחזק ויצאתי מחוזק' הלא יאומן שלו. אבל אני לא מאשים אותו. הוא עושה עוד חצי צעד בשביל שהולכים בו כבר יותר מ-50 שנה. כל מי שנהרג היה חבר טוב ובן טוב ורך לבב.

"השיא היה באסון המסוקים. רק אסא כשר היה קצת אנושי בים המספידים כאשר ביקש שכל אחד יחשוב רק על הרוג אחד ויזכור את השם שלו.

"אני גם לא מבין את הביטוי 'משפחת השכול'. אין שום משפחה. זאת הטעיה כדי שלא תרגיש לבד".

 

– בספר, האבא של יוחאי, האב השכול, מסרב לשחק את המשחק שהצבא רוצה להכניס אותו אליו.

 

"יהודה, אבא של יוחאי פרייס, היה כזה. בהלוויה רצו לעשות את מטח היריות והוא אמר: 'תעזבו אותי מהשטויות האלה, רדו ממני. אני לא רוצה את זה'. עמי (אילון) היה אז מפקד השייטת. עמי לקח אותו הצדה ורכב עליו, לא ויתר לו, זה היה מאוד חשוב לעמי המטח הזה, והוא הצליח לשכנע אותו ויהודה ויתר והיה המטח יריות הזה.

"המיתוס והאידיאולוגיה מתפוררים. השתמשו בהם יותר מדי. אנחנו כל כך משוכללים שיצרנו דגם מושלם על פיו הבן אצלנו הוא גם אלוהים וגם הקורבן. יצחק הפך להיות גם אלוהים וגם האייל".

 

עינויי הנפש

 

"מספר מוות" הוא ספרו השני של ליניק. לפני כארבע שנים פרסם את "מישהו נפל", קובץ סיפורים שדמותו של האח זהר הדהדה ברבים מסיפוריו.

 

– "מספר מוות" הוא רומן מפתח, רומן צבאי, אוטוביוגרפיה משופצת או שהיית משתמש בהגדרה אחרת?

 

"זאת ספרות. אני סופר. לקח לי הרבה זמן להגיד את זה. לא כתבתי ספר זיכרונות. לא הרגתי אף אחד. אני גם לא מייק אלדר שכתב על השייטת. יחד עם זאת, אני כותב רק על אירועים, מקומות ואנשים שאני מכיר. אני לא יכול, למשל, להמציא לדמות שם משום מקום. תמיד אבחר שם של מישהו שאני מכיר, גם אם אין שום קשר בין האיש בחיים לדמות בספר.

"חשוב לי מאוד לומר שזה לא ספר על צבא. אם מישהו כמוני היה כותב רומן על צבא הוא היה לוקח את גרעין הפרטים ומרחיב אותו לרומן. אבל אני מרגיש שכתבתי על הגלעין שבתוך אותו גרעין. כתבתי על מה שממנו כותבים ספרים. בגלעין של הגרעין נמצא הבן אדם, ערום מאידיאולוגיות וממיתוסים.

"הספר הזה הוא לא סאטירה ולא פרודיה ולא הקצנה או מופרכות. היה לי חשוב מאוד לשמור על הקו הזה גם כשהיה רצון מצד מי שערך את הספר לקחת אותו קצת לכיוון של הפרכה. כל מה שכתוב לקוח מהחיים".

 

– הקול שלך ייחודי, כתיבה "גברית" כפי שהגדיר אותה העורך שלך מנחם פרי.

 

"בעשר השנים האחרונות לא היה מי שכתב ככה. או שאין אנשים מהמקום שבאתי שכותבים, או שמי שכותב לא מכיר את זה. היום כותבים בעיקר סיפורי אהבה. יותר קל לחבר את זה לחיים. אבל אנחנו חיים בבלוף שאי אפשר לסבול אותו ואני מנסה בצורה ספרותית לפרוץ את הבועה של הבלוף הזה, בגלל שכמוני חיים פה במדינה עשרות אלפי גברים עם בלטה על הראש. הם לא באמת חיים. יש להם את החלומות שלהם והעניינים שלהם אבל הם לא באמת חיים.

"הכי קל לי לדבר על עצמי. אני יכול לשבת בחדר ולצלול פתאום לשלוש שעות. להתנתק. אבל עוברות השנים ואז הכל נפתח. הספר הזה הוא בשביל נשים שיבינו מה עבר על הבעלים שלהן.

"אחי דורון ואני קרובים מאוד. דורון הוא בשבילי מראה. דורון היה בסיירת מטכ"ל וחטף שטוזה במלחמת יום כיפור. אתה רואה את זה עליו עד היום. הוא סיפר לי סיפורים מסמרי שיער על המלחמה. מסתובבים פה במדינה עשרות אלפי אנשים שחטפו נבוט בראש. ככה יוחאי שבספר וככה גם אני".

 

– שירות סדיר בשייטת 13 מספיק כדי להוציא מאיזון בן אדם שנפשו בריאה?

 

"אני יכול לספר לך דברים שעשו לנו שאתה תמות. פעם לא היתה אפשרות לאנשי שייטת לצאת מצוללת. אז היו דוחפים אותך לתא שיגור של הטורפדו כדי שתצא למים. אין רע מזה בעולם. קופסת סרדינים זה גן עדן לעומת זה. אתה נמצא במים ברמות חושך שבן אדם רגיל לא נחשף אליהן. דפקו לנו את הראש גם עם העניין הזה של האמינות כערך עליון. עשו ממני בצבא עגל, עשו מכולנו חבורת עגלים. כל עוד אתה בסביבה הצבאית זה בסדר אבל כשאתה משתחרר אתה הולך לאיבוד".

 

– איך זה בא לידי ביטוי?

 

"כולנו יצאנו והיינו מגוחכים. במשך איזה עשר שנים הייתי פאתטי. כשיצאתי החוצה לחיים שום דבר לא הגן עלי. לקח לי הרבה שנים ללמוד את חוקי המשחק. אנשים משקרים על ימין ועל שמאל. תפסו ממני טרחן או אידיוט והיו כאלה שעשו ממני קרקס. נשארתי לבד עם עצמי.

"תשים לב שהרבה אנשים חוזרים ליחידה. למה אתה חושב שהם חוזרים? קראו להם? המדינה מתרסקת? הראש שלהם נדפק בגיל צעיר והם רוצים בחזרה לסביבה המוכרת ההיא. יש אחרים שמשתגעים, שחוזרים בתשובה, שנוסעים להימאליה. כל אחד מוצא את הדרך שלו להתמודד עם זה".

 

– העובדה שסיימת את הקורס בשייטת לא חיזקה אצלך משהו בסטטוס הפנימי?

 

"גמרתי את הקורס, קיבלתי כנפי עטלף ולא קרה כלום. נשאר אותו החרא".

 

– חלקים נרחבים בחברה הישראלית עדיין מקבלים בוגר שייטת 13 כסמל לתמצית הגבריות הישראלית. זה ילך איתך עד יומך האחרון: היית בשייטת.

 

"נו, אז מה? אבל אתה יודע מה, אתה צודק. זה טמטם גם אותי. אחרי הצבא באתי ליוסי ירושלמי, שלימד גיטרה קלאסית. הוא אמר שהלימודים יהיו עבודה קשה. עניתי לו שהייתי בשייטת וזה יהיה בסדר. הוא הסתכל עלי ושאל: 'מה הקשר?'. הוא צדק כמובן".

 

– אתה מזהה את עצמך עם יוחאי וכפחדן. איך הגעת כפחדן לשייטת ואיך שרדת את הקורס?

 

"הגעתי לשייטת בגלל הבית שממנו באתי. זהר הלך ליחידה ונתן את הפולס הראשון וקבע את הסטנדרט לכל האחים. זהר מת. אתה לא יכול לריב איתו ולכופף אותו. אני פחדן. גם טיפלתי בפחד שלי תקופה מסוימת. יש לי רומן עם המוות. בשבילי המוות הוא חיים בגלל שנולדתי למשפחה שכולה בבית שהיה בו מוות. אם אני רוצה להרגיש שאני חי, אם אני רוצה להגשים את עצמי, אז אני צריך למות. זה פרדוקס. אתה לא יכול לחיות בוולטז' כזה בלי סוף.

"כשהייתי ילד בן 11, הייתי נוסע לבד לבית חולים לעשות בדיקות בקשר להתקפת לב".

 

– מה זאת אומרת?

 

"הרגשתי לא טוב את הלב. הרגשתי כאבים, כאילו חסרה לי פעימה. הייתי נוסע לבית חולים והאחיות כבר הכירו אותי: 'הילד עם הלב הגיע'. היו עושות לי תה עם ביסקוויטים, יושבות איתי, מלטפות אותי, שמות לי את הא.ק.ג, צוחקות איתי והייתי נוסע הביתה. הייתי נרגע במשך חודש ובא עוד פעם. ככה עד גיל 14-13, כשאמרו לי סטופ. כבר לא יכלו להשתעשע איתי".

 

– גיבור הספר שלך, יוחאי, מדמה את עצמו לנמר.

 

"ליוחאי יש בעיה עם להיות רוצח, בגלל שאז יורדים ממנו האמינות והמוסר והוא הופך ללא שייך. לכן הוא מדמה את עצמו לנמר: חרישי, אורב, חזק, אמיץ. הנמר טורף לפי האינסטינקט של הדי.אנ.איי. הוא לא חושב ולכן לא אחראי להרג.

"יש מיתוס כזה בשאמאניזם לגבי אנשים ששואבים כוחות מבעלי חיים. אני מכיר את זה. במסעות, כשהיה לי קשה, הייתי מדמיין את עצמי כעז. העז קלה ויכולה לסחוב המון וללכת בכל מקום. כשהייתי מדמה את עצמי לעז נעשה לי קל יותר וקיבלתי כוח".

 

– ליוחאי, בספר, אין שום אפשרות ליצור אינטימיות, לא עם גברים ולא עם נשים.

 

"כן. תראה, אינטימיות אתה יכול לפתח רק כשאתה כבר מאורגן עם עצמך, כשיש לך פינה משלך ואז אתה יכול להעניק למישהו אחר ונוצרת אינטימיות. יוחאי נמצא בבלגן גדול. לולו עוזרת לו לארגן את עצמו. הוא שומע את סיפורי הכיסוי של כולם אבל הוא לא בנוי לבנות לעצמו סיפור כיסוי משלו. יוחאי זה אני. נטו".

 

– יוחאי, בספר, בן 21. אתה מבוגר ממנו היום ב-20 שנה.

 

"לא משנה. התחושה נשארה אותו הדבר והולכת איתי. עד לפני שנתיים חלמתי בלילה על הצבא. כולם משתחררים והולכים הלאה ואני נשאר חייל בן 20. הזמן נעצר. אתה חוטף הטבעה בשייטת. אתה מוחתם. אני יודע היום שכל העסק הזה היה גדול עלי".

 

* * *

 

מכות רצח בסדרת השבי

 

– בספר מתוארת סדרה אכזרית להכנה לקראת נפילה בשבי שעובר יוחאי. זאת סדרת השבי שעוברים בצה"ל טייסים ולוחמי יחידות מובחרות. איך התגברת על הטראומה שהיא מעוררת?

 

"אני לא התאוששתי מסדרת השבי. אמרתי לעוזי (לבנת - מ.ז), שהיה אז מפקד בית הספר של השייטת, ועוזי הוא אחלה בן אדם, מהיחידים שאפשר היה לדבר איתם, הוא וידידיה (האלוף דידי יערי, היום מפקד חיל הים - מ.ז), שאחרי הסדרה הזאת אין סיכוי שאני אפול בשבי. אני הייתי יורה לעצמי כדור בראש לפני כן.

"הסדרה הפחידה אותי, לא הכינה אותי. בסדרה מביאים אותך למצב שבו מרסקים אותך מבחינה נפשית. נגמר הסיפור שלך".

 

– מה עשו לכם?

 

"בהתחלה הכניסו אותנו לחדר אחד, אמרו לאחד מאיתנו ללכת להביא חגור, הוא נכנס לחדר שני שראינו אותו בווידיאו במעגל סגור וארבעה חבר'ה קפצו עליו וירדו עליו רצח. הייתי בשוק. רבע שעה הכניסו לו מכות, בום, בום, בום, בום. הוא יצא ירוק. אמרו לנו: 'זהו. ככה זה בתפיסה'.

"מאותו רגע כבר לא הייתי אותו בן אדם. הכניסו אותנו למתח מורט עצבים. מתי יגיע תורנו. כל הסדרה היא בסוף הקורס. זה תהליך, לא איזה קורס מרוכז. המשכנו כרגיל באימונים אבל כבר פחדנו. התחלנו ללכת בקבוצות. בלילה אתה מחליט לא לישון במיטה שלך, שלא ימצאו אותך. המתח היה בלתי נסבל".

 

– איך תפסו אותך?

 

"הם בכל זאת הצליחו להפתיע אותנו. היינו בנוהל קרב זריז מאוד לקראת פשיטה בלבנון, יצאנו מהים והגענו למנחת בקיסריה כדי שאוטוטו המסוקים ייקחו אותנו. חיכינו וחיכינו ואז קפצו עלינו. נראה לי כאילו אלף איש התנפלו עלינו. כמו אינדיאנים. ישר שק על הראש ומכות. בום, בום, בום, בום. הרגשתי כאילו לקחו והכניסו אותי למשך שעה למכונת כביסה. אחרי זה לא ידעתי איפה שמאל שלי ואיפה ימין. ואז לקחו אותי למישהו ששאל אותי: 'נו, איך היה? בוא תספר'. אני עוד הייתי חוצפן יחסית. אמרתי לו: 'איתי אתם מפספסים. אתם קורעים אותי. אתם מפחידים אותי. אתם לא מלמדים אותי. מה אתם עושים?' אז הוא אומר: 'לא, אנחנו רוצים שתהיה לך החוויה, הגוף שלך סופג את זה ויזכור את זה'".

 

– מה היה בימים שלאחר התפיסה?

 

"היה אולם כזה למטה שבו היינו מרוכזים. הרעיבו אותנו וכל הזמן היתה פעילות מתמדת של מילואימניקים שנתנו מכות, יריקות, בעיטות, הכניסו ראשים מכוסים בשק לדלי מים. היה אחד שנתנו לו ברכייה בירך וקרעו לו את השריר. שלחו אותו לבית חולים. הוא צלע איזה חודש אחר כך.

"לא אשכח איך ירדתי במדרגות וראיתי חבר מהקורס שלי מרוח על הרצפה, שחוט, בוכה, גמור. אתה יודע שהם כאילו עובדים עליך אבל הם מביאים אותך במכות ובטרור נפשי למצב כזה שאין לך כוח להתנגד לזה שהם עובדים עליך".

 

– למה לא אמרת: "תפסיקו את המשחק הזה. אני רוצה לצאת?"

 

"אי אפשר להגיד. הצבת הכי חזקה שלהם היא שאתה רוצה לסיים את הקורס ואתה מפחד שאם תגיד משהו כזה תעוף אחרי כמעט שנתיים של קורס. זה הכוח שיש על ילדים בני 19. חוגגים עליך. אנשים מוציאים עליך את הסדיזם שלהם בלי רחמים. מילואימניקים קבועים בשייטת שהיו משתתפים בסדרה הפסיקו עם זה. נוצרה שנאה. זיהו אותם יותר מאוחר והיו מנסים לסגור חשבונות".

 

 

* * *

 

תעלומת הדולפינים

 

בסיפור העלילה שרקם ליניק יש מקום לפרשה אמיתית, אפילה ועלומה, אשר ריח צחנה נורא של הוצאות להורג בלב תל-אביב עולה ממנה. הכוונה היא למותם בתלייה של מאמנת הדולפינים האמריקאית ג'ניפר מיי ומאמן הדולפינים הרוסי אנדריי.

בספרו של ליניק הולך גיבורו יוחאי בעקבות לולו הצלמת אל הדולפינריום בתל-אביב וחוזה במאמן דולפינים רוסי אשר מאמן דולפינים רוצחים.

בספר מתוארות שיטות האימונים של הדולפינים, על פי המחשבה המערבית המבוססת על פרסי הצטיינות או המחשבה שהיתה נהוגה בברית המועצות המבוססת על עונשים של מכות חשמל. שתי השיטות משחיתות ומשנות את אופן תפקודו של היונק הימי המדהים והאציל הזה כך שישרת את צורכי האדם.

בעבר פורסם כי דולפינים משמשים למטרות צבאיות. לאחר אימונים הם מוכשרים לזהות צוללים החודרים לנמל בית, להרוג אותם כשסכינים מולבשות על אפם, להטיח מוקשים על אוניות בנמלי אויב ולעשות פעולות זיהוי, חילוץ ותקיפה נוספות.

 

ג'ניפר מיי, 54, נמצאה תלויה על גדר מסעדת החוף המערבי בתל-אביב ב-8 בפברואר 94', כאשר רגליה נוגעות באדמה. לא נמצאו על גופה סימני מאבק ולא נמצאו סימני גרירה.

מאמן הדולפינים הרוסי נמצא מת באחד ההאנגרים בגני התערוכה בתל-אביב.

צמד דולפינים אשר הגיעו לארץ מאומנים, יחד עם המאמן הרוסי, הועברו מהדולפינריום שנסגר לגני התערוכה. אחד מהם – בובי – נמצא מת ב-23 ביולי 95', כשבקיבתו התגלו כמאה כדורי רובה אוויר מעופרת יצוקה. הדולפינה פיאדורה הוחזרה כעבור כחודשיים לרוסיה, למרות מחאות של עמותת תנו לחיות לחיות, שהציעה לרוכשה בכדי שלא תחזור לתנאי שבי קשים.

 

– מהספר ניתן להבין שמישהו תלה את צמד המאמנים. אתה כותב: "יש בעיה. מוצאים פתרון. תולים".

 

"תלו את שני המאמנים. אלה עובדות. את הדולפין הרגו בגלל שהיה יכול להשפיע על דולפינים אחרים. חוץ מזה פחדו מהם. לא יכלו לקחת אותם, לדוגמה, לריף הדולפינים באילת ולהכניס אנשים למים על ידם. הם לא צפויים. הם יכולים לתקוף".

 

– לאחר שיוחאי בספר קולט שנודעו לו דברים שאסור היה לו לדעת, הוא מתקשר מודאג לאחיו ומבקש שמות של אנשים במוסד, בשב"כ ובמשטרה למקרה הצורך. אחיו מוסר לו בטלפון שמות בקודים. לגבי המשטרה הקוד הוא "זה שנולד מן הים". הכוונה לניצב אליק רון?

 

"אם אני אכנס לצרה, אני יכול להגיע לראש הממשלה אהוד ברק, לראש השב"כ אבי דיכטר או לאליק רון מהמשטרה שיוציאו אותי ממנה. אחי דורון מכיר את כולם מהיחידה. גם אני יכול להתקשר, יספיק שאני אגיד 'ליניק'. אבל אני שואל את עצמי למה אני צריך לחשוב ככה. אם מה שמרגיע אותי זה שאני מכיר את האנשים הנכונים אז המדינה דפוקה או שאני דפוק. המשמעות של כל זה היא שאני מפחד מהמדינה".

 

– בספר אתה מגדיר את התוצאה של שינויי התפקוד האכזריים שנעשים בדולפינים כ"חוסר אונים מובנה", ואתה משווה את זה למה שעוברים חיילים צעירים.

 

"עשיתי בספר הקבלה בין העניין הפבלובי, המאלף, של הדולפינים ובין מה שעושים לחבר'ה הצעירים בשייטת או ביחידה. לצעירים האלה יש מוטיבציה אדירה שהיא סם הרדמה. אדם נורמלי היה מתנגד למה שעושים להם. אני רואה את בן אחי, ילד בן 18, ציפור, מכניסים אותו לקפסולה לחצי שנה, והוא לא יודע מה עובר עליו. זה כמו אילוף חיות. מורידים ממנו את כל מה שהוא יודע, שמים עליו מערכת קודים שונה לגמרי ומאלפים אותו בצורה לא אנושית".