גורם בכיר במטוסו של ראש הממשלה

 גדי בלטיאנסקי, יועץ התקשורת של אהוד ברק וחביב העיתונאים, מנתח בגילוי לב את טעויותיו התקשורתיות של ראש הממשלה הפורש, את יחסיו עם כתבים, את השפעתם המוגבלת של הפובליצסטים ואת קיצור תולדות הספין. ברק לא ישמח לקרוא מה הוא חושב על ההחמצה הגדולה שלו עם סוריה

אוריה שביט, הארץ, 8.3.01

 

כאשר הודיע לפני ארבעה חודשים גדי בלטיאנסקי, יועץ התקשורת של ראש הממשלה היוצא, על כוונתו להתפטר מהתפקיד, כתבו עליו הכתבים והפרשנים המדיניים שבחים נדירים. "כותב שורות אלה איננו לגמרי אובייקטיווי בכל הקשור לבלטיאנסקי, כמו רוב העיתונאים שעבדו אתו בשנים האחרונות, בתפקידיו השונים", הילל אותו חמי שלו ב"מעריב". "רק מתי מעט מהפקידים הבכירים שמנהלים לנו את החיים בצמרת הממשל התברכו בצירוף כזה של יושר, הגינות, תבונה, וגם לא מעט ממזריות סמויה מהעין".

אחר כך השעה בלטיאנסקי את התפטרותו, לבקשתו של אהוד ברק. את דעותיו האישיות הוא המשיך לשמור לעצמו בעקשנות, כפי שעשה מאז החל לכהן במשרד ראש הממשלה. יועץ התקשורת המוערך בישראל נותר אלמוני כמעט לחלוטין, משרת-ציבור מושלם. אבל עם פרישתו השבוע מהתפקיד, שהיא לדבריו גם פרישה סופית מעולם הדוברות הפוליטית, אומר בלטיאנסקי כמה דברים שלא ינעמו לכמה אוזניים.

בלטיאנסקי מותח ביקורת חריפה על דרכי עבודתה של התקשורת הישראלית (לדבריו, התקשורת מאבדת מאמינותה באופן שמסכן את הדמוקרטיה); מפקפק במיתוס יועצי התקשורת הכל-יכולים והפובליציסטים המשפיעים (לדבריו, יועצי התקשורת לא כל כך חשובים, והפובליציסטים לא ממש משפיעים); אבל בעיקר הוא מערער על דרכו המדינית של אהוד ברק. לפי גרסתו של ברק, ממשלתו הפכה כל אבן ובחנה כל דרך כדי להגיע לשלום; לפי גרסתו של בלטיאנסקי, במשא ומתן עם סוריה ברק לא הפך כל אבן ולא בחן כל דרך. בלטיאנסקי סבור שזאת היתה החמצה היסטורית של ברק, ומחירה עלול להיות כבד.

בלטיאנסקי, בן 40, נולד בצ'ילה ועלה לישראל בגיל תשע. בצבא שירת בהנדסה קרבית, עד שנפצע ועבר למודיעין חיל האוויר. אחרי השחרור למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, והחל לעבוד כעיתונאי במקומון "ירושלים". אחר כך עבר לעיתון האם "ידיעות אחרונות". ב-88' הלך לקורס צוערים של משרד החוץ, בגלל רצון עז לתרום לתהליך המדיני, "ולו רק בנגיעה בשולי האדרת של ההיסטוריה". הוא שירת בקונסוליה במיאמי כסגן הקונסול, וכשחזר ב-93' היה עוזרו של יוסי ביילין במשרד החוץ.

ב-95' נשלח בלטיאנסקי לכהן כדובר השגרירות בוואשינגטון, תפקיד שממנו התפטר ב-98'. הוא חזר למשרד החוץ, והיה יו"ר ועד העובדים. כשנבחר ברק לראשות הממשלה ב-99', הוא ביקש מבלטיאנסקי לכהן כדוברו המדיני וכיועץ תקשורת. בלטיאנסקי נחשב למינוי המקצועי ביותר בלשכתו של ברק, ולמי שנהנה מאמונו של ראש הממשלה.

השיחה עם בלטיאנסקי התקיימה בשבוע שעבר, בדמדומי כהונתו של ברק. יועץ התקשורת הפורש מתגורר בבית אבן נאה במבשרת ציון עם אשתו נורית (מעצבת תכשיטים) ושלושת ילדיהם: ליאור, בן 11, דין, בן עשר, ונעם שלום, בן שנה וחצי. זה היה בשביל בלטיאנסקי יום של התנתקות ראשונה מההמולה התקשורתית. בגזרת הטלפונים האפילו עליו שני ילדיו המתבגרים. בגזרת הביפר עוד לא נמצאו לבלטיאנסקי מתחרים: בחמש שעות הראיון צבר המכשיר שלו 79 הודעות.

ההחמצה ההיסטורית

 

האם אתה שלם עם האופן שבו נוהל המשא ומתן עם סוריה?

"מה שמפריע לי, בדיעבד, זה שההחלטה להפסיק את המשא ומתן עם סוריה התקבלה ללא כל דיון בממשלה, בקבינט או בציבור. סלע המחלוקת בשפרדסטאון היה סביב הדרישה הסורית לנסיגה לקווי 67', לעומת הנכונות הישראלית לשקול נסיגה לקו הבינלאומי. שלושה חודשים אחר כך, לקראת פגישת אסד-קלינטון בז'נווה, ברק אמר שמחכים להסרת המסיכות, מחכים לראות אם אסד מוכן לחילופי שטחים - ישראל תיתן לסורים את אל-חמה, והם יתנו לנו רצועה רחבה יותר בצפון מזרח הכנרת, שתגלוש מזרחית לקו הבינלאומי. בפגישה בז'נווה, אסד נתן לקלינטון להבין שהוא לא מוכן לדון ברעיון של חילופי השטחים. ובזה נגמר הסיפור של המשא ומתן מבחינת ברק.

"אני לא יודע אם ההחלטה להפסיק את המשא ומתן היתה מוצדקת או לא. אבל אני יודע, שעלול לבוא יום שנשלם את המחיר על ההחלטה הזאת, עלול לבוא עוד סיבוב דמים עם סוריה. ובכל זאת לא התקיים, לא בממשלה ולא בציבור, דיון בשאלה אם היה נכון להפסיק את המשא ומתן עם סוריה בנקודה שהוא הופסק. זו היתה החלטה שברק קיבל בעצמו. לא התקיים דיון אמיתי, בקבינט, בממשלה, בציבור, בשאלה מה הם האינטרסים החיוניים של ישראל, בשאלה אם כדאי לשבור את המיתוס של שכשוך רגליים סוריות במימי הכנרת. היתה צריכה להתקבל החלטה אסטרטגית, שאל"ף, בי"ת או גימ"ל הם ייהרג ובל יעבור, תרתי משמע - כלומר, אנחנו מוכנים להקריב חיי אדם, אבל לא נתפשר בנקודות האלה. החלטה אסטרטגית כזאת לא התקבלה. לא היה תהליך של ליבון. המשא ומתן הופסק, וזה פשוט 'עבר' בציבור". האם אפשר היה להגיע לשלום עם סוריה, לו היתה ישראל מסכימה לחזור לקווי 67'?

"אני יכול לומר שבשפרדסטאון שמעתי בכירים במשלחת הישראלית אומרים, שהסכם אפשרי בתוך חודשיים-שלושה. בכל הסוגיות - נורמליזציה, ביטחון ומים - קיבלנו בשפרדסטאון יותר משקיבלנו קודם. האופטימיות שלנו היתה מבוססת על ההתקדמות הזאת. לסורים, לעומתנו, לא היתה סיבה לאופטימיות, כי הם לא שמעו מאיתנו תשובה על מה שהיה קו אדום מבחינתם - הנסיגה הישראלית לקווי 67'.

"ואז ברק הינדס את העניין כך שאסד יתבקש לתת תשובה לקלינטון כדי לקבל הכרעה, ובכך נגמר העניין. יש תחושה של החמצה, תחושה שאפשר היה להגיע להסכם עם סוריה. אני מרגיש החמצה, וגם אנשים שהיו מעורים יותר ממני במשא ומתן עם סוריה מרגישים החמצה. וכשאני אומר החמצה, אני מתכוון לאופן שבו הסכם עם סוריה היה משנה את מצבנו הגיאו-אסטרטגי - מול לבנון, מול עיראק, מול איראן, מול הפלשתינאים". מדוע ישראל לא קיבלה את הצעת הגישור שהגיש פטריק סיל, לקראת פגישת ז'נווה?

"בגלל שברק רצה לשמוע מאסד שהוא מוכן לשקול את ההצעה של סיל, ואסד לא אמר את זה. ההצעה של סיל מלמדת עד כמה היה מקום ליצירתיות במשא ומתן עם הסורים. אבל ברק החליט שהמשא ומתן עם הסורים נגמר, ועבר למשא ומתן עם הפלשתינאים. במשא ומתן עם הסורים לא היתה יצירתיות, לא היתה פתיחות, לא היתה נכונות לשבירת מיתוסים, כמו במשא ומתן עם הפלשתינאים".

למה הכוונה?

"יומיים-שלושה לפני קמפ דייוויד ישבנו קבוצת אנשים אצל ראש הממשלה. ראש הממשלה הציג את התזה שלו לגבי המשא ומתן עם הפלשתינאים, שקמפ דייוויד יהיה המבחן: או שנגלה שיש לנו שותף, או שנגלה שאין לנו שותף.

"אני זוכר ששאלתי את ברק, אבל מה יקרה אם הדברים יסתכמו לא לכאן ולא לכאן? מה נעשה, נניח, אם המשא ומתן בקמפ דייוויד יסתכם בהחלטה לשלוח את דניס רוס לסבב נוסף באזור? ואז ברק לקח עיפרון, הציב אותו על השולחן, ואמר: 'אתה רואה את העיפרון הזה? או שמחזיקים אותו, או שהוא נופל. אין לעיפרון מצב שלישי'. ככה הוא ראה את הדברים.

"בסופו של דבר, למרות שבקמפ דייוויד לא היתה הכרעה, למרות שהעיפרון לא נפל לכאן או לכאן, ברק המשיך לדון עם הפלשתינאים. אחרי קמפ דייוויד ברק הסכים לרעיונות שהוא לא הסכים להם קודם לכן, וערפאת הסכים לרעיונות שהוא לא הסכים להם קודם לכן. המשא ומתן נמשך, הועלו רעיונות יצירתיים לפתרון.

"זה לא קרה עם הסורים. פגישת קלינטון-אסד בז'נווה היתה, במשא ומתן מול סוריה, המקבילה של פסגת קמפ דיוויד במשא ומתן עם הפלשתינאים. אבל לא היה לפגישה בז'נווה המשך. ולמה זה נגמר ככה, בהחלטה של ברק, בלי שהיה לכך הד ציבורי? בגלל שהסורים המאיסו את עצמם על הציבור. בגלל שהסכנה בחזית הסורית לא נתפסת כמוחשית ומיידית כמו הסכנות בחזיתות אחרות. החברה הישראלית נתנה לעניין הסורי לחמוק, בלי לקיים דיון אמיתי בהשלכות שעלולות להיות לכך. עלול לבוא יום שנשאל את עצמנו, חס וחלילה, למה אין לנו שלום עם סוריה". האם גם הכישלון מול הפלשתינאים מלווה בתחושת החמצה דומה?

"ברק ניחן ביכולת לזהות מציאות באופן מדויק, ולגזור ממנה החלטות ברמה האסטרטגית וברמת ההחלטות שדורשות אומץ ממנהיג. הוא מסרב להיות נביא. גם בשיחות הכי אינטימיות שהיו לי איתו לפני קמפ דייוויד, הוא אמר לי שהוא לא יודע איך יסתיימו השיחות. הוא ידע, כמובן, מה הוא רוצה, הוא ידע למה הוא נכנס, אבל הוא לא התיימר לדעת מה ייצא מזה. אני מכיר את תיאוריית הקונספירציה, כאילו הוא יזם את קמפ דייוויד כדי להוכיח שאין פרטנר, ודוחה אותה מכל וכל.

"עכשיו, עם כל ההלקאה העצמית, אין מה לעשות - כשבודקים למה לא נחתם הסכם עם הפלשתינאים, צריך להתחיל בשותף. ערפאת, או ההנהגה הפלשתינית, יכלו להגיע להסכם שהיה על פי כל קנה מידה מיטיב איתם, ולא הסכימו לחתום עליו. זו לא פטרונות. אני לא מתיימר לדעת מה טוב לפלשתינאים, אבל האחריות היא עליהם. הם החמיצו את ההזדמנות".

 

בית הספר לדוברות

במטוסו של ראש הממשלה, בדרך לפסגה בשפרדסטאון, הציג בלטיאנסקי לאהוד ברק דף של כותרות ל"ספין" תקשורתי במשך הפסגה. ברק אישר את הכותרות, ובלטיאנסקי השתמש בהן בתדרוכים לכתבים המדיניים.

ה"ספין" - כלומר הפעולה המתוזמרת של יועץ התקשורת להטיית דעת הקהל, באמצעות התקשורת, לעמדות הרצויות לפוליטיקאי - הוא אמנות שנותרת, בדרך כלל, תחת עננה של מסתורין. הדף של בלטיאנסקי מאפשר הצצה לאופן שבו מתוכננת ומתבצעת האמנות הזאת.

יועצו של ראש הממשלה הכין שלושה סוגים של כותרות (ראו צילום): כותרות ל"ספין חיובי" - למקרה שתושג התקדמות בשיחות; כותרות ל"ספין שלילי" - למקרה שייווצר מצב משברי; וכותרות ל"ספין נייטרלי" - למקרה שעתיד השיחות לא יהיה ברור. לכתבים המדיניים השפעה רבה על ניסוח הכותרות הראשיות וכותרות המשנה במערכות החדשות של עיתוניהם. בלטיאנסקי ניסה, באמצעות "דף הספין", לקבוע (בהתאם למצב בשיחות) מה יזעקו הכותרות של עיתוני יום שישי בסוף השבוע הראשון של הפסגה. כל מלה שהוצעה לכתבים המדיניים ככותרת נבחרה בקפידה. למשל, בכותרת הספין החיובי כתבת, "קלינטון, ברק וא-שרע סיכמו: המטרה - הסכם שלום באביב". איך ניסחת את הכותרת הזאת?

"ראשית, סדר השמות. השם של קלינטון הוצב ראשון, בגלל שהוא בעל הבית, מקור הסמכות, אדם פופולרי בישראל. השם של ברק שני, בגלל שהוא צריך, כמובן, להופיע לפני שמו של א-שרע. שנית, המלה 'המטרה' עם מקף מפריד שאחריו בא תאריך יעד - זה כדי להראות לציבור שמדובר במשא ומתן מוחשי, בשבירה של הסטטוס קוו, ולא בדיון תיאורטי. שלישית, 'הסכם שלום באביב'. לו הייתי בוחר בתאריך מוגדר, נניח 15 באפריל, זה היה משדר אי אמינות. היה נכון יותר להציג תאריך-יעד כללי. המלה 'באביב' עדיפה על 'באפריל', בגלל הקונטציות החיוביות של 'אביב'". בשפרדסטאון העיתונאים הישראלים היו מבודדים ממידע, חוץ מהמידע שאתה העברת.

"שפרדסטאון היתה בשבילי בית ספר לדוברות. אף אחד מחברי המשלחת הישראלית לא דיבר עם עיתונאים, לא בטלפון ולא בעל פה. האלם התקשורתי באמת היה מוחלט. מבחינתי, כדובר, זה היה יעיל מאוד. אתה שולט על המידע. על כל המידע. אבל חשוב להבהיר, הכתבים המדיניים שהיו שם לא היו מריונטות. הם היו מספיק מקצוענים לא להמציא דברים, ומספיק מקצוענים לדעת שאני לא מוכר להם לוקשים".

למה הבידוד מהעיתונות חשוב כל כך במשא ומתן?

"שפרדסטאון היא הדוגמה הטובה ביותר לתועלת של הבידוד הזה. אתן לך דוגמה: היו במשלחת הישראלית חיכוכים. בגלל הבידוד מהעיתונאים, הצלחנו למנוע מהחיכוכים האלה לצאת לתקשורת. לו היו החיכוכים מתפרסמים, הם היו מעכירים את האווירה במשלחת, יוצרים חשדנות הדדית, והופכים לנבואה שמגשימה את עצמה. או דוגמה אחרת - ויתורים שהסורים עשו, נניח ביחס לפירוז. לו היו מתפרסמים, הסורים היו נאלצים להכחיש אותם, או להדליף ויתורים שישראל עשתה. זה היה פוגע במשא ומתן.

"שיטת הדוברות של שפרדסטאון הוכיחה את עצמה. אבל כדי שהיא תתאפשר, נדרשים כמה תנאים מקדימים: יחסי אמון בין הדובר לעיתונאים; יחסי אמון בין הדובר לקברניט; וכמובן - עיתונות מקצועית.

"הדבר היחיד שהפתיע אותנו היתה הגישה של הסורים לעיתונות. דווקא הם, הסורים, פיטפטו עם העיתונאים שלהם. הם היו הראשונים לצאת למסעדה בעיירה. עיתונאי אמריקאי סיפר לי, זמן מה אחרי שהסתיימו השיחות והיו דיבורים על אפשרות ל'שפרדסטון 2', שבעל המסעדה התעניין אצלו אם יש סיכוי לסבב שיחות נוסף. הוא קיווה שהלקוחות הסורים יחזרו אליו".

אולי הטעות, מול הסורים ומול הפלשתינאים, היתה שהמשא ומתן לא התנהל בחשאיות מוחלטת, כמו המשא ומתן שהוביל להצהרת העקרונות ב-93'?

"תרגיל כזה אפשר לעשות רק פעם אחת. הרי ב-99', בכל יום שבו בן עמי לא נמצא במשרד, העיתונאים התחילו לתהות איפה הוא נמצא. העיתונות היום מקצועית יותר, מעורה יותר, וקשה להסתיר דברים כאלה לאורך זמן. הסיבה להיעדר החשאיות לא היתה שברק לא אוהב חשאיות. הנפשות הפועלות פשוט היו מוכרות מדי. חשאיות היתה בלתי אפשרית". בקמפ דייוויד לא היית חבר המשלחת המצומצמת, אלא רק חבר המשלחת המורחבת, מנותק ממתחם המשא ומתן עצמו. למה?

"האמריקאים לא אהבו את הרעיון שיהיה דובר בתוך קמפ דייוויד. הפלשתינאים הם לא סורים. החשש האמריקאי היה, שהימצאות של דובר ישראלי בתוך קמפ דייוויד תמריץ את הפלשתינאים לפתוח את הברז ולדבר עם העיתונות. הרי אצל הפלשתינאים, כל חבר משלחת הוא גם דובר רהוט. זה מה שלמדו האמריקאים מהשיחות בוויי.

"אבל אני לא מתעלם מכך שלקראת קמפ דייוויד ברק החליט שהוא צריך למכור את השיחות באופן אחר, ולשתף אנשים אחרים בהסברה, כמו משה גאון ויוני קורן. חשוב לי להדגיש: ברמה העקרונית, גם אם לא ברמה התקנונית-לגליסטית, זו היתה זכותו לעשות את זה. זו טעות אם ראש ממשלה לא מתייעץ עם אנשים שלא נמצאים בדל"ת אמות הלשכה שלו". אבל אתה האמנת בדרך אחרת מזאת של גאון ושל קורן.

"אני חושב שבעידן הנוכחי קשה למכור משהו לציבור בלי לעבור את פילטר התקשורת. בקמפיין בחירות אפשר לעבוד ישירות מול הציבור בסיוע אנשים מוכשרים, מוכשרים מאוד, בתחום יחסי הציבור והשיווק. בקמפיין בחירות אתה עובד באמצעות תשדירים, גימיקים, סיסמאות. אבל לאורך זמן, השיטה הזאת לא יעילה. מחוץ למערכת הבחירות, צריך לעבוד עם אנשים שהמיומנות שלהם היא בעבודה מול התקשורת. והסיבה פשוטה: כותרת קטנה בעיתון אפקטיווית יותר ממודעה גדולה.

"עכשיו, האנשים שברק בחר לעבוד איתם בקמפ דייוויד הם אנשים שיודעים לעבוד, אינטליגנטים, והתפישה שלהם - תפישת השיווק האגרסיווי באמצעות חזרה על מסרים - היא תפישה לגיטימית בעיני. זו תפישה שאומרת לפוליטיקאי, שרק כשהוא מתחיל להרגיש בחילה פיסית כשהוא חוזר על מסר, זה סימן שהציבור קלט את המסר.

"הטענה שלי היא, שהציבור אולי קולט את המסר שחוזרים עליו שוב ושוב, אבל בסופו של דבר הוא לא יסבול את נושא-המסר, את מי שחוזר על המסר שוב ושוב. בסופו של דבר זה ייצור אנטיפתיה כלפיו. כלומר, חשבתי שגם אם ברק יעביר את המסר לציבור, הציבור לא ירצה לראות אותו על המסך". אתה טוען שהקו שהוביל גאון בקמפ דייוויד היה כישלון?

"בהחלט לא. חלק מהקו שנוהל על ידי משה גאון הצליח מאוד. הוא הצליח לשבור מיתוסים, כמו המיתוס של ירושלים. הוא הכשיר את דעת הקהל הישראלית לוויתורים, במקרה שהיינו מגיעים להסכם. זה הצליח, ואני מפרגן על כך. העניין הוא, שהעיתונאים לא סבלו את הקו ההסברתי הזה. בגלל ריבוי הערוצים שפעלו מולם, בגלל החזרה על המסרים, ובעיקר בשל היעדר מידע ממשי מתוך קמפ דייוויד, העיתונאים התחילו להתעסק במכניקה של ההסברה. וזה הזיק לנו". האם זה היה נזק גדול?

"לא. אני בכלל טוען, שהתפקיד של הדובר לא כל כך חשוב. צריך לקחת אותו בפרופורציה. בסך הכל הדובר צריך לאפשר לראש הממשלה לבצע את המדיניות שהוא מעוניין בה עם כמה שפחות הפרעות. להביא לכך שדעת הקהל, כפי שהיא משתקפת בתקשורת ומעוצבת על ידי התקשורת, לא תמנע ממנו לבצע את מדיניותו. זה הכל. הדוברים ויועצי התקשורת לא חורצים גורלות".

איך נפלנו עם מכבי

סוד כוחו של בלטיאנסקי אצל עיתונאים היה בשילוב של תכונות בנאליות לכאורה, ובכל זאת נדירות בנוף הישראלי. ראשית, הוא נחשב אמין מאוד. שנית, הוא היה זמין, והשיב בסבלנות על כל פנייה. שלישית, הוא היה מתוחכם מספיק לעטוף מידע ומסרים בתחושה של שותפות-סוד. העיתונאים הרגישו שהם מקבלים מידע ממקור, ולא תעמולה מדובר-מטעם. איך נראה סדר יום של יועץ תקשורת לראש הממשלה? במה הוא מתחיל ובמה הוא נגמר?

"הוא לא מתחיל, כי הוא לא נגמר. אני קמתי בסביבות שש בבוקר, ועברתי על העיתונים שמגיעים הביתה, 'ידיעות', 'מעריב', 'הארץ'. אחר כך התחילו הטלפונים של שעות הבוקר המוקדמות. היו שלושה סוגים של טלפונים: טלפונים מכלי תקשורת שביקשו לאשר ידיעה או להגיב על ידיעה; טלפונים שלי לעיתונאים, כדי לדווח על דברים שקרו בלילה, אם קרו; וטלפונים של שחרור מידע ששמרתי במכוון מהיום הקודם, לתוכניות הבוקר ברדיו. תוכניות הבוקר ברדיו חשובות מאוד, משום שהן קובעות במידה רבה את סדר היום התקשורתי.

"אחרי קריאת העיתונים נסעתי למשרד. לא היה סדר יום קבוע, רשום ביומן. הרבה מאוד זמן הוקדש לשיחות עם עיתונאים. הכלל היה לחזור אל כל עיתונאי שמשאיר הודעה, מכל עיתון. עם כל אחד מהכתבים המדיניים התקיימו בדרך כלל לפחות שתי שיחות ביום. אני השתדלתי ששיחה כזאת לא תימשך יותר מחמש-עשר דקות. עם הפרשנים, בעלי הטורים, השיחות היו ארוכות יותר - עד חצי שעת שיחה. היום העמוס ביותר היה יום רביעי. זה היום שבו הכתבים המדיניים ובעלי הטורים עובדים על החומר ליום שישי, שהוא היום החשוב ביותר מבחינתנו. השיחות איתם נמשכו לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה.

"כמובן, אי אפשר רק לתת מידע. צריך גם לקלוט מידע. לכן חלק מהיום הוקדש להשתתפות בישיבות. לפעמים עיתונאי שאל, למה לא חזרת אלי, התקשרתי לפני שעתיים כדי לדעת מה היה בישיבה, ואני השבתי - הייתי בישיבה בשעתיים האחרונות, כדי שאוכל לספר לך מה קרה שם". מה היתה הטקטיקה שלך בשיחות רקע עם עיתונאים?

"אין לי נוסחת פלאים או נוסחת קסם שאפשר לחקות אותה וזה יצליח. אני גם לא יודע לומר אם אצלי זה תמיד הצליח. המפתח הראשוני הוא שהעיתונאי ירצה להקשיב לך, כלומר השיחה צריכה להיות מעניינת - אתה צריך לחדש לו בעובדות, או להאיר לו זווית ראייה חדשה. העובדות צריכות לחזק את המסר העיקרי שיש לדובר עניין להבליט, אבל גם לספק לעיתונאי את האפשרות למשוך את תשומת הלב של הקורא.

"כמובן שיש עוד אלף ואחד טריקים. למשל, צריך לחשוב על השעה שמדברים עם העיתונאי, וכמה היא קרובה לדד-ליין. אם אתה רוצה שהעיתונאי יכתוב ידיעה קצרה, ואתה לא רוצה שהוא ייקח עליה תגובות נוספות או שיצליב אותה עם יותר מדי מקורות, אתה מוסר את הידיעה סמוך לדד-ליין. אם אתה מעוניין שכותב המאמר או בעל הטור יתבשל עם הנושא כמה שעות, ושיפנו אליו עוד כמה אנשים בלי שהוא יידע שאתה שלחת אותם אליו, מרווח הזמן צריך להיות גדול יותר". כמה משקל הקדשת לתדרוכים לעיתונאים שהציבור כלל לא מכיר - העורכים הראשיים, ראשי מערכות החדשות, עורכי המוספים?

"אני חושב שלא הקדשתי מספיק זמן לאנשים שהם מאחורי הקלעים של העיתונות. זו אולי היתה אחת הטעויות הרבות שלי. אתה יכול להתאמץ על כל מלה ומשפט מול כתב, ואחר כך בדסק החדשות, משיקולים ענייניים לחלוטין, מקצרים את הידיעה בחצי, ואתה לא נמצא שם כדי להשפיע איזה חצי צריך להישאר. היעדר דיאלוג מספיק עם עורכים בדסק או עורכי מהדורות רדיו וטלוויזיה היה אחד הפגמים בעבודה שלי". האם השימוש במינוח "גורם בכיר במטוס ראש ממשלה", שמובן לכולם כראש הממשלה עצמו, לא פשט את הרגל?

"'הגורם הבכיר' לא תמיד היה ראש הממשלה. היו כמה בכירים בפמלייתו שתידרכו עיתונאים, לפעמים זה היה דני יתום, לפעמים עבדך הנאמן. נכון שעם הזמן כמה מהעיתונאים, אולי בצדק מבחינתם, התייחסו קצת בביטול למושג הזה, בעיקר כשראש הממשלה תידרך, ואז הם השתמשו במונחים כמו 'המקור הבכיר ביותר'. אני אומר לך מדוע זה עוד לא פשט את הרגל: האינטרס של התקשורת הוא לשמר לראש הממשלה את הזכות לומר דברים שלא ייוחסו לו בשמו. לפעמים ראש הממשלה רוצה להעביר מסר שיובן שבא מפיו, אבל הוא לא רוצה שהצד השני ישתמש בזה לצרכים מדיניים". עד כמה מה שנכתב בעיתונים בכלל השפיע על ברק?

 

"קריאת עיתונים היא לא הדבר הראשון שהוא עשה בבוקר. היו ימים שהוא בכלל לא הספיק לקרוא עיתונים. כשהוא קרא עיתונים, הוא הקדיש יותר זמן למאמרים מאשר לידיעות החדשותיות.

"אני חושב שלתקשורת יש חשיבות מסוימת, אבל לא צריך להפריז בחשיבות הזאת. הפובליציסטים לא משפיעים על אף אחד, מלבד האנשים שאני מכיר - אותו מעגל סגור של פוליטיקאים ועיתונאים. איפה יכולה התקשורת להשפיע? כשיש מגמה. כשיש גל של מאמרים בעניין מסוים, זה יכול להשפיע. וההשפעה תהיה, לדעתי, דווקא על הפוליטיקאים. בגלל שכשיש גל תקשורתי כזה, לפוליטיקאים קל לזרום עם הזרם, ובסוף הזרימה הזאת מחלחלת לדעת הקהל". אתה יכול לחשוב על מאמר אחד שהשפיע על ברק בעניין מסוים?

"ברק בא עם משנה כל כך סדורה, שמאמר לא יכול להשפיע עליו. בתקופה שקדמה למשא ומתן עם הסורים היו הרבה מאמרים שקראו לברק ללכת קודם למסלול הפלשתיני. הוא קרא את המאמרים האלה, ולא סטה מהאסטרטגיה שלו במאום. אם היה אירוע אחד שבו היתה לתקשורת השפעה, זה קרוב לוודאי שביתת הנכים. התמונות היו קשות, והכתיבה חדרה ללב". איך התרחשו קטסטרופות תדמיתיות של ברק, כמו הברכות הטלוויזיוניות למכבי תל אביב, או הפרידה הפומבית שלו מאורנה בנאי כ"לימור"?

"אין שחור ולבן. איך קרה שברק בירך את מכבי תל אביב? זה קרה בגלל סיבות שהן יותר עמוקות ממכבי תל אביב, וחשוב להבין אותן. העבודה הזאת היא לא מדע מדויק. נניח שברק הוא שר ביטחון ומתרחש פיגוע, ויש שעה לצילום לקראת מהדורת חדשות. אפשרות אחת היא שברק יצטלם עם חיילים, כדי להקרין ביטחון וסמכותיות. אפשרות אחרת היא שברק יצטלם עם הפצועים, ביחד עם נאווה, כדי לשדר אנושיות וחמלה. איך תבחר? אין לי תשובה חכמה לזה. זה תלוי בהרבה גורמים נקודתיים, בשאלה איזו תדמית של ראש הממשלה אתה רוצה לחזק באותו יום.

"עכשיו, בנוגע למכבי תל אביב. אחת הבעיות בתפקיד של יועץ תקשורת היא, שכולם משוכנעים שהם מבינים בתקשורת. כמו שכולם בטוחים שיש להם חוש הומור. למה? כי כולם קוראים עיתונים, וכולם משוכנעים ש'אם רק היתה הסברה כמו שצריך, הכל היה נראה אחרת'. היועץ המדיני של ראש הממשלה לא היה מעלה על דעתו לדבר על שער הריבית, אבל על תקשורת כולם מדברים. וכולם גם מתגאים בקשרים שיש להם עם עיתונאים בכירים, כדי להוסיף לעצמם נקודות.

"התוצאה היא שראש הממשלה מוצף בפניות ובעצות בענייני תקשורת. חלקן עצות מאנשים אינטליגנטיים מאוד. ויש לאנשים הטובים האלה כל מיני רעיונות. ואז, יום אחד, בא מישהו כזה לברק ואמר לו, 'אדוני ראש הממשלה, יש שידור חי, כל המדינה רואה את מכבי תל אביב, למה שלא תתחבר לעם? למה שלא תיקח חלק בסדר היום של העם?'

"התוצאה היתה כישלון. הברכות המצולמות של ברק למכבי תל אביב היו כישלון. בשורה התחתונה העם לא רוצה שהמנהיג יהיה אחד מהם. העם רוצה מנהיג מורם מעם". גם ההופעות המרובות בטלוויזיה, בעיקר בשלהי הקדנציה, לא פעלו לטובתו.

"ברק חשב שהוא צריך להציג לציבור את הסוגיות החשובות שעמדו על הפרק. הוא היה מוכן לשלם מחיר כדי להגיע ליותר אנשים ולהסביר להם את המציאות. אבל אני לא רוצה לתת ציון לקמפיין, כי לא לקחתי בו כל חלק. לא רוצה להיות כמו זקן של החבובות שמחלק עצות. זה נראה לי לא מתאים, לעמוד מהצד ולתת ציונים". בכל זאת, מהו מינון ההופעות הנכון, לדעתך, לראש ממשלה בטלוויזיה?

"במצב אידיאלי, ראש הממשלה צריך לתת בין ארבעה לשישה ראיונות טלוויזיוניים לא קצרים בשנה, ומספר דומה של ראיונות לעיתונות הכתובה. המספר הזה נכון בעיני, משום שהוא משלב יכולת של מנהיג לקיים דיאלוג עם הציבור, אבל גם משמר צמא לדבריו של המנהיג. זה גם נותן סיכוי שהמראיין יאפשר למרואיין לדבר, תופעה שלא היתה פופולרית כאן באחרונה".

איך ניסיתם לפתור את הבעיה הזאת, אם בכלל?

"היה דיאלוג עם המראיינים בטלוויזיה. אבל הבעיה היא שלא היתה הבנה מספקת של כל צד לצד האחר. כל צד היה עסוק באג'נדה שלו. המראיינים רצו לשמוע רק דברים חדשים, הם רצו ידיעות בלעדיות. הם לא לקחו בחשבון שראש הממשלה רוצה להעביר שניים-שלושה מסרים עיקריים; שרוב האזרחים לא שמעו את הדברים שהוא אמר בראיון אחר, ולכן חשוב לו לחזור על הדברים, כדי שיחלחלו".

יש גם סקופים נכונים

 

מה לימדה אותך ההשוואה בין העיתונות האמריקאית לישראלית?

"התקשורת האמריקאית זהירה יותר, בודקת באופן מעמיק יותר לפני הפרסום, מייחסת חשיבות רבה יותר לזיהוי מקורות ולהצלבת מקורות לפני הפרסום. היא גם פחות תחרותית, כי ה'ניו יורק טיימס' וה'לוס אנג'לס טיימס', שניהם עיתוני איכות, לא מתחרים על אותו קהל בדיוק. העיתונאים האמריקאים חצופים פחות - הם יחשבו הרבה פעמים לפני שיתקשרו לדובר הביתה.

"כאן, בישראל, לא רק שהעיתונאים מתקשרים לדובר הביתה, לפעמים חבר הקבינט מתקשר בעצמו לעיתונאי. התחרות מלחיצה יותר והחוצפה גדולה יותר. התוצאה היא לא בהכרח לרעת העיתונאים הישראלים. החוצפה מביאה גם לחשיפות חיוניות. אבל אם להתנסח בארסיות - בעיתונות הישראלית יש יותר סקופים, וחלק מהם אפילו נכונים.

"הבעיה היא, שבקריאה ראשונה של עיתונים ישראלים אתה לא יכול לדעת מה מהסקופים נכון ומה לא נכון. על התקשורת הישראלית עוברים בשנים האחרונות תהליכים מסוכנים. הציבור מאבד את האמון בתקשורת כתוצאה מטבלואידיזציה. שמענו בתקופת ברק על כל מיני הסכמים שעתידים להיחתם, ועל כל מיני פסגות שעתידות להתכנס, ולא היה לזה שחר.

"לדוגמה, בפסגת המילניום של האו"ם, בספטמבר, גם קלינטון, גם ערפאת וגם ברק היו בניו-יורק. היו הרבה ידיעות בעיתונות הישראלית על פסגה משולשת. זו לא היתה הערכה בלתי הגיונית, אבל היא לא היתה מבוססת על עובדות. הכתבים ניבאו את הפסגה המשולשת. יכול להיות שהם שמעו על כך מאנשים רציניים, אבל ראש הממשלה והדובר המוסמך הצהירו שלא נקבעה פסגה. הבעיה היא שהעיתונאי הישראלי לא מפסיד מידיעה-עתידנית שהוא חתום עליה. אם הוא צדק, זה סקופ. אם הוא טעה, מי יבדוק את זה אחר כך? בארצות הברית, עיתונאי שכתב ידיעה שתימצא לא נכונה, מקום עבודתו בסכנה. בישראל, זיכרוני לא חד מספיק לדעת מתי בפעם האחרונה הודח עיתונאי בגלל שפירסם ידיעה לא נכונה.

"יש אצלנו גם מידה מעטה מדי של הודאה בטעויות ותיקונן. תסתכל על עמוד 2 של ה'ניו-יורק טיימס' - לפעמים שליש עמוד מוקדש לתיקונים. לפעמים התיקון הוא של האות האמצעית בשמו של הצלם ממדור הנדל"ן, ובכל זאת יפורסם תיקון, כי שגיאה נחשבת אצל האמריקאים דבר בלתי נסבל. אצלנו, כשמתברר שפלוני הוא לא הרוצח אלא הנרצח, התיקון מתפרסם בתחתית העמוד, ולא קוראים לזה 'תיקון' אלא 'הבהרה'.

"הדברים האלה גורמים לחוסר אמון מחריף של הציבור. היום, זה כמעט בדיחה שמשהו 'כתוב בעיתון'. אז מוכרים יותר עיתונים, אבל הציבור מאמין פחות למה שכתוב בעיתונים. וזה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית".

לא יהיו געגועים

למה התפטרת לפני ארבעה חודשים?

"אחרי פסגת קמפ דייוויד חשבתי שזכותו של ראש הממשלה לבחור במדיניות תקשורתית שונה מהמדיניות שלי. ואז הגעתי למסקנה, שמיציתי את התרומה במשך יותר משנה בתפקיד שוחק ואינטנסיווי, תפקיד ששנה אחת בו היא כמו שבע שנים בתפקיד אחר. ברגע שהמדיניות שלי, בתחום הצר שלי, שהוא ממילא לא התחום הכי חשוב, לא התקבלה, לא חשבתי שאני צריך להישאר בתפקיד. יש לי בעיה - ברגע שאני לא שלם עם משהו במאה אחוז, קשה לי להמשיך איתו.

"מיד אחרי שהחלטתי להתפטר, התפטרו חיים מנדל-שקד ושמעון בטאט, ולא רציתי שיקשרו בין ההתפטרות שלי להתפטרות שלהם, ולכן חיכיתי. בנובמבר הודעתי לברק על כוונתי לסיים את תפקידי וסיכמנו שאפרוש בתוך כמה שבועות. בינתיים החלו דיבורים על הקדמת הבחירות, ובעקבות ההחלטה על הקדמתן ביקש ממני ברק להישאר בתפקיד, והסכמתי, כמובן.

"לא היתה לי אף פעם שיחה קשה עם ברק. הכל היה ברוח טובה. אין בסיפור שלי שום לקח, והוא לא מלמד שום דבר על יחסי העבודה בלשכת ראש הממשלה. היה פקיד, לפי ההשקפה שלי לא בכיר במיוחד, ואחרי איזשהו זמן הוא סיים את התרומה שלו. זה הכל. כך אני רואה את זה. ברק היה ראש הממשלה, הוא נבחר, ואני רק פקיד".

מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?

"אני עובד משרד החוץ, שהושאל לתפקיד במשרד ראש הממשלה, ואני מקווה שאוכל להמשיך בצמתים שנפגשות בהם מדיניות חוץ, תקשורת ופוליטיקה. כרגע אין משהו קונקרטי. לפעמים אני חושב על השוק הפרטי. זה לפעמים מעורר מחשבה, כשאתה רואה אנשים לא יותר מוכשרים ממך מרוויחים המון כסף בשוק הפרטי. אבל יכול להיות שבאופי שלי נועדתי להיות עובד מדינה".

תרצה להמשיך לתפקיד דוברות אחר?

"לא. הגעתי לתפקידים הכי מרתקים בדוברות, בארצות הברית ובארץ, והטבע האנושי הוא לרצות להתקדם הלאה".

אז אולי פוליטיקה?

"הייתי רוצה להיות בעמדה שמשפיעה. נדמה לי שיש בי נכונות בסיסית להתפשר עם כל אחד, ובמקביל - קיצוניות כמעט חולנית בחוסר נכונות להתפשר עם עצמי. עם טבע דפוק כזה לא נראה לי שאפשר להצליח בפוליטיקה, אבל אולי, מי יודע".

געגועים יהיו?

"אני לא אסתכל אחורה בערגה. אבל אני לוקח איתי מהתפקיד הזה מטען של דברים שלמדתי וספגתי מאנשים בכלל, ומאהוד ברק בפרט. בשורה התחתונה אהוד ברק הוא אדם שאני מעריך מאוד, ותמיד אוקיר לו תודה על שהוציא אותנו מלבנון וניסה באומץ רב להוציא מאיתנו את הלבנוניזציה שמשתלטת על יחסינו עם הפלשתינאים". עכשיו יש לך זמן לתחביבים.

"אני כבר הרבה שנים עובד קשה מאוד. כנראה שזה לא מקרה, שעברתי מתפקיד אחד של עבודה סביב השעון לתפקיד אחר שדורש עבודה סביב השעון. כנראה שאני אוהב לעבוד. לתחביבים זה לא השאיר זמן, חוץ מאשר צפייה בספורט בטלוויזיה. אני אוהד של הפועל ירושלים בכדורגל, ושל הפועל תל אביב בכדורסל". הפועל ירושלים? מי תיאר לעצמו שיש פן טראגי כזה באישיותך.

"קבוצת ספורט, כמו מספרה, לא מחליפים. כנראה שאני נמנה עם אחרוני האוהדים של הפועל ירושלים בכדורגל. אבל כפי שלמדתי מאהוד ברק - בנחישות, בלי להתבלבל, נמשיך קדימה. העם עוד לא בשל לקלוט את הקבוצה הזאת שמקדימה את זמנה, אבל גם היא תדע מה לעשות". *

 

המבט של קלינטון, היד של ערפאת

מה סוד קסמו של ביל קלינטון?

"קלינטון הוא אדם מד-הים. ב-96', כשהייתי דובר השגרירות בוואשינגטון, הוא הגיע לטקס זיכרון לקורבנות הטרור. הוא בא לשגרירות, נשא נאום לפני כמאה איש, לחץ ידיים והלך. אחר כך ניגשו אלי לפחות שש עובדות של השגרירות, שכל אחת מהן ישבה בצד אחר של האולם, ואמרו לי: 'ראית איך קלינטון הסתכל עלי כל הזמן לאורך הנאום?'. לקלינטון יש היכולת הלא-רגילה לתת לאנשים תחושה כזאת, שהוא ממוקד רק בהם.

"זו לא הצגה. בשיחות שארם, קלינטון הסתובב הרבה במסדרון, בלבוש לא פורמלי של ז'קט וחולצת צווארון, ודיבר איתנו על כל השינויים שעברו על שארם מאז 96'. הוא לא היה צריך לעשות עלי רושם, מי אני בכלל, ובכל זאת הוא יצר איתי קשר אנושי ובלתי אמצעי".

מה באשר ליאסר ערפאת?

"בכל הנוגע לערפאת תמיד עשיתי הפרדה בין הראש לבין הבטן, אבל אני זוכר שבפעם הראשונה שלחצתי את ידו עברה בי התלבטות. האיש הזה אחראי באופן אישי לרצח אנשים, וזה פשע שאין לו מחילה. כשלחצתי לו את היד הבטן הסתובבה לי. הוא לקח את היד שלי ולחץ אותה כאילו אנחנו סחבקים, ואני אמרתי לעצמי בלב - מה אתה לוחץ לי ככה את היד, אני לא סחבק שלך".

איך הוא מצטייר בפגישות?

"הייתי רק בשולי השיחות עם ערפאת. השתתפתי רק בפגישות של חמישה מול חמישה, או של שישה מול שישה. ההתרשמות שלי היא התרשמות של משקיף. למרות הרעידות, ערפאת לא נראה במצב בריאותי רע. הרושם שהוא מותיר במבט ראשון עלול להטעות. ערפאת נראה לפעמים כאילו הוא בכלל לא משתתף בשיחה, כאילו הדיון לא מעניין אותו והוא במקום אחר. ואז, אחרי חצי שעה, פתאום אחד מיועציו אומר איזה משפט לא מדויק, וערפאת מרים את הראש, ומתקן אותו מיד".

 

המלחמה שהוכרעה בטלוויזיה

אינתיפיאדת אל-אקצה מצאה את מערך ההסברה הישראלי לא מוכן. גדי בלטיאנסקי טוען, שלא היה אפשר להכין תוכניות מגירה לאפשרות של התלקחות בשטחים. "היתה חשיבה, בגדול, על ההתמודדות עם אירועים כאלה. אבל אילו היינו מכינים תוכנית מגירה, היא היתה עלולה לדלוף, ולהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה".

האם באינתיפאדת אל-אקצה יש לטלוויזיה השפעה גדולה כפי שמקובל לחשוב?

"כן. בהרבה מובנים זו מלחמת טלוויזיה. אלמלא היתה טלוויזיה, ההתנהגות הפלשתינית היתה אחרת. היה מאמץ מושכל של הפלשתינאים לזכות בתשומת לב בינלאומית, באמצעות דימויים טלוויזיוניים, וזה הצליח. ז'אק שיראק, למשל, אמר לברק שהוא רואה תמונות קשות על המרקע. היה ברור שזה השפיע באופן עמוק על הגישה שלו לישראל. העובדה היא, שהמצב שלנו מול התקשורת הבינלאומית הכתובה היה טוב הרבה יותר מאשר מצבנו מול התקשורת האלקטרונית. לכתבה בעיתון אפשר להסביר הקשר היסטורי, גיאוגרפי, של סכסוך. לשלושים שניות בטלוויזיה קשה לעשות את זה".

למה נראו כל כך הרבה שרים עילגים באנגלית על המסכים הבינלאומיים?

"באופן סטטיסטי אנחנו יודעים שרק חלק קטן מהאוכלוסייה 'עובר' בטלוויזיה. הבעיה עם הפוליטיקאים היא שהם בטוחים שהסטטיסטיקה הזאת פוסחת עליהם. כל הפוליטיקאים משוכנעים שהם מצוינים בטלוויזיה, והבעיה היא שרק מקצתם צודקים".