גולדה מודל 2003

 

אריק שרון הוא גולדה מאיר של המאה ה-21: גם הוא מבוגר מדי וכבד משקל יותר מהמותר, ושלא כמותה יש לו שתי אבני ריחיים על צווארו הציבורי בדמות בניו * אישיות קלאסית לממשלת מחדל, להיקלעות לעמדת "לא" נצחית * הרמטכ"ל יעלון פשוט לא רוצה להפוך לדדו, וזועק נגד החידלון

 

דן מרגלית, מעריב, 31.10.03

 

 

 

הבית הלאומי בוער. הממשלה אינה מזעיקה את מכבי האש.

 

יש שני מוקדים לשריפה. דם חיילות וחייל בנצרים, וטורי מספרים, דמוגרפיה, רוב פלשתיני שמאיים לכלות את הבית. יוסי ביילין הציע מטף מתוצרת ז'נבה, שוויץ. בחדרי הלב של חלק מהשרים מקננת עדיין תקווה הזויה כי להבה גבוהה תבריח את השכנים הפלשתינים מהשכונה. כל אחד יודע שזה לא יקרה. הממשלה עומדת בחיבוק ידיים.

 

במחדלה היא מתעתעת בכל. אריאל שרון אומר כי אם רק יפרקו את תשתיות הטרור יחל דו-שיח מדיני. הבלים, מפני שבמבצע חומת מגן המוצלח והצודק פירק צה"ל בהצלחה את התשתיות. הממשלה מטעה כאילו יאסר ערפאת שולט בטרור ומפעילו, שעה שבפועל הוא רק הנהנה העיקרי ממנו.

 

עכשיו יש טרור בתפזורת. כל עיר פלשתינית ומתנ"ס הטרור שלה. שרון אינו מניח לממשלה פלשתינית מרכזית להשתקם. עדות נאמנה לכך נמצאה השבוע בתדרוך של הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון על חלקה של ישראל בהכשלת ממשלת אבו-מאזן. גם על הסכנה שתעשה כן לאבו-עלא. הממשלה מתכנסת אל מתחת לכנפי הטרור הפלשתיני הנורא. זה מאפשר לה לא להכריע.

 

תדריך יעלון אינו ביקורת פוליטית על הממשלה. הוא זעקה על רתיעתה מהחלטה, על סירובה לראות את המציאות המידרדרת. הממשלה דומה יותר מדי לזו של גולדה מאיר, ובוגי אינו רוצה להיות מהדורה חדשה של דוד אלעזר, הדדו של שרון ועמיתיו בוועדת החקירה הבאה.

 

אריק הוא גולדה של המאה ה-21. גם הוא מבוגר מדי וכבד משקל יותר מהמותר, ושלא כמותה יש לו שתי אבני ריחיים על צווארו הציבורי בדמות בניו. זו אישיות קלאסית לממשלת מחדל, להיקלעות לעמדת "לא" נצחית. "לא" לחלופה הפרטנית שהביא ביילין בהסכם ז'נבה. "לא" למהלך חד-צדדי בגדה המערבית; "לא" לגדר הפרדה מצומצמת, סבירה, (להלן - "הקטנה"), שהימין בממשלה מסרב לאשרה. אם בסופו של דבר תזדקר גדר היא תהיה ארוכה, רחבה, מפותלת, סיפוחיסטית, (להלן - "הבולעת") ותהפוך את ישראל למצורעת בעיני העולם כולו.

 

זו מציאות רעה של דם ודמוגרפיה. בצמרת הליכוד מתחילים להבין, אבל פוחדים מהמתנחלים. חוששים לצאת מהארון הפוליטי.

 

במצב שנוצר, נוכח הסירוב של כל מרכיבי הקואליציה לאמץ את הסכם ז'נבה, או לחילופין את הנסיגה החד-צדדית - סיעת שינוי היא התקווה האחרונה. בתנאי שתשתנה, שחמשת שריה ו-15 ח"כיה יחדלו למצוא מפלט מהמצוקה הלאומית בענייני נוהל, פרוצדורה. נשפך ד ם? "צריך דיון". נשפך הרבה דם? "צריך דיון דחוף".

 

אם תאבד ישראל את השליטה במצב, או תידחק לבידוד בינלאומי, יגמרו יוסף (טומי) לפיד ואנשיו בדיוק כמו השרים שמילאו פיהם מים בימיה של גולדה. הם יהיו כלום היסטורי, "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור", כמאמר החכם באדם. גימוד ש"ס ואפילו פירוק משרד הדתות לא יהיו אליבי מספיק נוכח התוצאה החמורה של החתירה המדינית לשום מקום.

 

במקום לקונן על כל דבר ש"אי אפשר" הגיעה שעתה של שינוי להניח על שולחן הממשלה יוזמת חירום בנוסח המקובל, שנקראת בלשון המקצוענים - "הצעת מחליטים":

 

* מחליטים להקים גדר ביטחון, ברוח הצעות החוק של המועצה הציבורית שבראשה עומד עוזי דיין. ההצעה היא ל"קטנה" לאורך הקו הירוק ועוד גושי ההתיישבות הנכללים בישראל לפי מפת הסכם ז'נבה.

 

* אם תקבל הממשלה את "הקטנה" שמציעה שינוי - יישאר חלק מהיישובים הגדולים (כמו אריאל) מחוץ לתוואי, אך צה"ל ימשיך להגן עליהם, כפי שהוא נוהג עתה, תוך המתנה למשא ומתן על מפת הדרכים.

 

* אם למרות האמור לעיל תחליט הממשלה להקים את "הבולעת" עד אריאל עם פתחים חשופים במרכזה - תביע שינוי צער, אך לא תראה ב כך עילה לפרוש מהממשלה. היא תישאר בקואליציה עם "הבולעת" רק בתנאי שכל התנחלות הממוקמת מחוצה לה תיעקר מיד ממקומה. אם שום גדר לא תימתח, או לחילופין תיבנה "הבולעת" והממשלה תסרב להסיר אפילו את היישובים המרוחקים - תהיה זו עילה לפרישה מידית מהקואליציה.

 

* כצעד ראשון למימוש הסעיף הקודם, וברוחו ככתבו וכלשונו, תודיע הממשלה כי כעת חיה בעוד שנה, בתאריך נקוב, יפורק גוש קטיף ברצועת עזה, שממילא משתרע מחוץ לגדר הביטחון הלאומית הממוקמת לאורכה מאז 1994. במהלך השנה שעד הפירוק תנהל הממשלה משא ומתן עם כל גורם ממשי שיכול להביא לרגיעה באזור. אם יושג הסכם באמצעות מי מהם, החל במזכיר האו"ם וכלה בברוני הטרור המקומיים, מה טוב. אם לאו - תבוצע נסיגה חד-צדדית לאחר ששרון יודיע למזכ"ל האו"ם קופי ענאן, כי אם תותקף בעתיד לא תטיל עוד ישראל מגבלה על השימוש שתעשה בכוחה הצבאי.

 

שינוי תיטיב לעשות אם תאמץ לעצמה את דפוס ההתנהלות הנבונה של אהוד ברק בפרישתו מדרום לבנון, שבוצעה תוך כפיית דעתו על המטכ"ל. (בהזדמנות זו, תודה רבת שנים ומאוחרת לרוני מילוא, שניסה לשכנע את יצחק שמיר להיפרד מגוש קטיף ולא נענה).

 

לפני ישראל מונחות כמה אפשרויות טובות: גדר הפרדה, מהלך חד-צדדי, הסכם ז'נבה. הן צריכות לרוב דמוקרטי בקואליציה, או להפלת הממשלה בכנסת. מאגר הקולות להטיית הכף מוחזק כרגע בשינוי. הברירה של לפיד היא בין מהלך חירום אמיץ להביא הסדר סביר למדינת היהודים לבין רישומו בספרי ההיסטוריה תחת משפטו האלמותי של חיים נחמן ביאליק - "ראיתיכם בקוצר ידכם".

 

ימין ושמאל

 

הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון תדרך השבוע שלושה עיתונאים בזכות הקלות לפלשתינים וסיוע לכינון ממשלותיהם של אבו-מאזן (ז"ל פוליטי) ואבו-עלא ייבדל לחיים ארוכים, אם שרון יניח לו.

 

זה חשוב. זה מעניין. זה פוליטי מובהק. בל ייגעו בשערה משערות ראשו. אך מתי השמאל, שקובל מדי שני וחמישי על הפוליטיזציה של יעלון, יתבע להדיחו בגלל חריגתו מתחומו המקצועי? הוא לא יעשה כן. כי בשמאל הישראלי העיקרון נסוג בפני התוכן.

 

"אל תתנו להם רובים"

 

איך היו נוהגים בטירונים ששכחו את נשקם במועדון השק"ם? משפט צבאי. שלילת החופשה בשבת. ואיך היו נוהגים בהם אילו סירבו לחתום על נשק ולקבלו? משפט צבאי. כלא 6. ומה עשו לקצינים בפיקוד הדרום, שתחת עינם הרדומה נטלו מחיילות וחייל בנצרים את נשקם האישי? שהשאירו אותם ללא סיכוי לשרוד בהתקפת מחבלים, מוגנים בגדר נטולת אמצעי התרעה חשמליים? כלום. חרפה.

 

היטלר הוא הגבול

 

"מה הם גבולות חופש הביטוי?" שאל כאן לפני שבוע בן-דרור ימיני, ולא ראה שהתשובה מזדקרת בשורות הבאות של מאמרו: הגבול הוא אדולף היטלר, ששם נעוריו שיקלגרובר. השימוש בו לצרכי פולמוס פוליטי פנימי הוא מעבר לגבול חופש הביטוי.

 

ימיני ביקש על טורו של אחד, יהודה נוריאל, שהעורך אמנון דנקנר הורה לא לפרסם עוד מאמרים מפרי עטו. נוריאל נהג לכתוב במקומונים של "מעריב". הוא גייס את היטלר בשירות הטייסים הסרבנים. זה מעשה מחפיר. יפתח ספקטור יאמר על תמיכה כזאת - "לא מעוקצך ולא מדובשך", ולך לעזאזל.

 

הלך נוריאל וכתב משהו בחתימת א. שיקלגרובר, ולא גילה לעורכי המקומונים ששיקלגרובר הוא היטלר. תמוה שלא ידעו, מה הם חשבו? אם שיקלגרובר הוא סתם אחד שמעון ולוי - מה הטעם להדפיס את השורות שכתב נוריאל? ואם סברו ששיקלגרובר הוא מישהו שראוי להביא מדבריו - מי הוא? שם העט של ז'אן פול סארטר? אשר גינצברג-אחד העם? רבי נחמן מברסלב? אך לא בבערותם ובחפיפיותם של העורכים עוסק הדיון.

 

מי שמגייס את היטלר בעד הסרבנות מעיד על עצמו, ששיקול דעתו אינו ראוי לאכסניה ציבורית. עד כה לא הזדמן לי לקרוא מפרי עטו של נוריאל. מעתה לא אקרא גם אם אתקל במאמר בחתימתו. הרי הוא כבר העיד על טיב שיקוליו בעצמו.

 

טוב עשה דנקנר שהרחיקו. רע יעשה אם יחזור בו.