גם באין שלום, לא טוב לנו לשלוט על עם אחר

עמוס עוז, ידיעות אחרונות, 5.1.00

 

אנשי השלום בישראל צריכים עכשיו לתקן את עמדותיהם: זה שלושים שנה אנו אומרים שלא ייתכן שלום כל עוד ישראל שולטת על עם אחר; אחדים מאיתנו אף אומרים כי הסיבה לכך שאין שלום היא התעקשותנו לשלוט על עם אחר.

 

והנה ההתעקשות סולקה, ובכל זאת העם הפלשתיני אינו מוכן לעשות שלום עם ישראל. ישראל מציעה לפלשתינים בימים אלה שלום שיהיה מבוסס על קווי 1967 בתיקונים הדדיים קלים, שלום שעם ביצועו תסולקנה ההתנחלויות הישראליות הפזורות בשטח פלשתין, ירושלים המזרחית תהיה בירת פלשתין,  והמקומות הקדושים השנויים במחלוקת בין היהודים למוסלמים יהיו בחסות איסלמית.

 

זוהי הצעה מרחיקת-הלכת ביותר שישראל מסוגלת להציע, והיא מוגשת עכשיו לפלשתינים במחיר קרע עמוק ללא תקדים בחברה הישראלית, במחיר רעידת אדמה פוליטית, ותוך ויתור היסטורי ודתי בעל משמעות טראומטית, שמוותר העם היהודי על רבות מתביעותיו, על חלומותיו העתיקים ועל דרישותיו הדתיות.

 

ההנהגה הפלשתינית דוחה את השלום השה.

היא תובעת עכשיו "זכות שיבה" למאות אלפי פלשתינים שברחו וגורשו מבתיהם במלחמת 1948, תוך התעלמות צינית מגורלם של מאות אלפי יהודים שהגיעו לישראל אחרי שברחו וגורשו מבתיהם במדינות ערב באותה מלחמה.

 

מימוש "זכות השיבה" הפלשתינית פירושו שלילת זכותו העקרונית של העם היהודי להגדרה עצמית, וחריצת דינו להיהפך למיעוט נצחי הנתון לחסדי המוסלמים – ממש כפי שגורס האיסלאם הקנאי, הדן את היהודים למעמד של  "בני חסות" תחת שלטון האיסלאם.

 

מימוש "זכות השיבה" פירושו חיסול ישראל.

ההחלטה המקורית של ארגון האומות המאוחדות קבעה כי בארץ-המריבה תוקמנה שתי מדינות ריבוניות, אחת – לעם היהודי, והשנייה – לעם הפלשתיני. אבל  "זכות השיבה" שתובעים עכשיו הפלשתינים פירושה המעשי הוא שבמקום "שתי מדינות לשני עמים" תהיינה כאן בסופו של דבר שתי מדינות ששתיהן ערביות.

 

נוכח הקצנה דרמטית זו הניכרת בימים אלה בעמדה הפלשתינית, אסור לאנשי השלום בישראל להעמיד פנים ש"עסקים כרגיל" ולהמשיך לטעון, כהרגלנו, כי "רק המשך כיבוש השטחים הפלשתיניים בידי ישראל הוא המכשול לשלום".

 

ראוי לשמאל הישראלי לעצב עכשיו מחדש את עמדתו: גם באין שלום, לא טוב לנו לשלוט על עם אחר; לא טוב ולא מועיל. המשך הכיבוש, ועימו עשרות ההתנחלויות הקטנות שננעצו בלב השטחים הפלשתיניים המאוכלסים, מתוך כוונה למנוע כל פשרה טריטוריאלית, אינו מחזק את ישראל כי אם מחליש אותה ומכביד על ביטחונה.

 

איני גורס את המושג המטעה והמזיק "הפרדה חד-צדדית". על ישראל להיערך עכשיו לאורך קווים שיישקפו, פחות או יותר את המציאות הדמוגרפית הקיימת, לאמור – יש לפנות את השטחים הפלשתינים המאוכלסים ולאפשר לעם הפלשתיני לכונן בהם מדינה עצמאית, בלי דיחוי, גם באין הסכם-שלום. הקווים החדשים לא יוכרזו גבולות-קבע, אלא יהיו פתוחים לשינויים ותיקונים במסגרת משא ומתן לשלום. עד אז, כל פגיעה פלשתינית בקווים אלה לא תיחשב "פיגוע" כי אם התקפה מתחום מדינה אחת על תחום מדינה שנייה, ותיתן לישראל צידוק להפעיל את זכותה להגנה עצמית.

 

כאשר תבטא ההנהגה הפלשתינית את נכונותה לשלום ולדו-קיום עם ישראל בכך שתדון עימנו לא ב"זכות השיבה" כי אם בפתרון לאומי והומניטרי מקיף לבעיית פליטי 1948 – פתרון שגם ישראל צריכה לתרום למימושו – תוכלנה ממשלות ישראל ופלשתין להתוות את גבולות-הקבע , גבולות השלום שבין שתי מדינות.