22/08/2003 כ"ד באב תשס"ג.

מושב חוסן 15

טל' 205926 053

reshef@bugfoot.com

 

לעופר שלח שלום רב.

 

תגובה גלויה למאמרך ב 'ידיעות אחרונות' מ-20/08/2003 יום רביעי. תחת הכותרת "להפוך את הפרדיגמה" או "לא לנקום, לתת תקווה".

 

לא היה בכל תולדות הסכסוך בינינו לפלשתינים חודש מלא תקווה לפלשתינים כחודש ספטמבר 2000. זה שלש שנים הייתה הצמיחה הכלכלית של המשק הפלשתיני השניה בעולם אחרי סין והמהירה מכל משקי העולם הערבי, כ-7% בשנה. מתושבי המערות בדרום הר חברון ועד מחנה הפליטים ג'יבליה בעזה הורגשה הצמיחה הכלכלית בכל עוצמתה. חברות הייטק פלשתיניות ראשונות החלו להופיע בשוק הישראלי והעולמי, חלוציות בתחום זה בכל העולם הערבי.

 

המדינה הפלשתינית החלה לקרום עור וגידים נהנית ממעמד בין לאומי מוכר ומתמיכה וגיבוי בין לאומי שישראל מעולם לא זכתה לו מאז קיומה. הנשיא יאסר ערפאת דילג מבירה לבירה והתקבל בכבוד מלכים ומסדרי כבוד כאשר שובל של קומץ מפגינים יהודים מנסים להזכיר לעולם את עברו מבלי לזכות לתשומת לב תקשורתית ולו מזערית.

 

במקביל נרדפו נציגים ישראלים בכל העולם בהפגנות המונים כנציגי הרשע האולטימטיבי, לא סדאם בעיראק, לא קדאפי בלוב ולא חומייני באיראן ולא שאר עריצים ומחסלי עמם הם זכו לשנאה שיוחדה לישראל וארה"ב. עד לשיא של שנאה ואנטישמית כלפי ישראל בועידת דרבן, דרום אפריקה באותו ספטמבר המקולל שנת 2000.

 

הגבולות בין ישראל לפלשתין היו פרוצים, עשרות אלפי ערבים זכו באזרחות ישראלית מאז הסכם אוסלו במסגרת 'מקרים הומניטריים' ואיחוד משפחות ועוד מעל למאה וחמישים אלף ערבים שהו בתחומי ישראל שלא כחוק. זכות השיבה הפלשתינית יושמה בצורה מואצת. מדינה דו לאומית לצד פלשתין העצמאית הייתה ממש בתהליך התהוות.

במו"מ המדיני עם ישראל השיגו הפלשתינים הישגים מפליגים, באמת מידה ישראלית, עד כדי סיכון ממשי לקיומה של ישראל. להישגים אלה נוספו וויתורים נוספים בשיחות טבה שהתקיימו על רקע הטרור בינואר 2001.

 

הצמרת הישראלית שהובילה את התהליך ראתה בשלום חזות הכל. רבים בשמאל האמינו שהשלום הוא מטרת העל של ישראל והשגתו תביא, כמובן מאליו, לפתרון שאר בעיותיה של ישראל. איש לא עסק בזהותה היהודית של ישראל ורבים היו מוכנים ללחוץ את ידו של ערפאת אבל חלילה וחס את ידו של דתי או חרדי בישראל. גילויי השנאה בחברה הפלשתינית, לעצם קיומה של ישראל, הודחקו או הוסתרו מהציבור בישראל. בישראל שידרה הממשלה פעם אחר פעם את להיטותה להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים.

 

על רקע כל הנתונים האלה, להבנתנו כישראלים, קשה לראות מה בדיוק התקווה שחסרה לפלשתינים  כדי לפתוח מחדש במאבק אלים 'אינתיפדת אל אקצה' ולתת למאבק סממנים דתיים.  למעשה תקוות היחיד לשיפור מעמדו האישי כמו גם הגשמת התקוות הלאומיות הפלשתיניות הרקיעו שחקים.

 

המסקנה המתבקשת שאנחנו לא מסוגלים באמת להבין או לדעת מה הם התקוות הפלשתיניות? האם אנחנו בכלל, כישראלים, מסוגלים לספק אותם? כיצד הם מגיבים כאשר התקוות גואות? ממתינים לתהליכים שיבשילו או מזרזים אותם בפרץ אחרון, כתקוותם, של אלימות?

 

אמנם אתה קורא "להפוך את הפרדיגמה" אבל שוגה באותה תבנית חשיבה מסורתית. היומרה להבין ולפרש את החברה הפלשתינית ומאוויה והתלות שבין מעשינו לאותה חברה פלשתינית שכביכול אנחנו מבינים. אתה מציע שאנחנו, שלא מבינים ממש את החברה הערבית, מבינים מה הערבים, שלא מבינים ממש את החברה הישראלית, מבינים ממה שאנחנו עושים.

 

להפוך את תבנית החשיבה, מה שאתה מכנה 'פרדיגמה', זה לפסיק לפרש את החברה הפלשתינית, לחטוא ביומרה שאנחנו יודעים מה הם רוצים, מקווים וכיצד יגיבו. להפסיק לתלות כל דבר בפלשתינים או בפרשנות לפלשתינים ולהתחיל לפרש את עצמנו, גם זה מסובך למדי אבל לפחות בידנו. להגדיר את המדינה שלנו אופייה ותרבותה ומתוך הנחה שאין שלום בפתח לא לנו בישראל ולא למזה"ת בכלל ושאיננו רוצים מדינה דו לאומית ולהתחיל להגשים את המטרה. נדמה לי שמדינה 'יהודית דמוקרטית' זו מטרה ראויה, מקובלת על רוב אזרחי ישראל ואינה תלויה בפרשנות שלנו לחברה הפלשתינית.

 

כאשר נתחיל לחשוב כך סימן שהפכנו את תבנית החשיבה, כלשונך 'הפרדיגמה'.

 

דני רשף.