עת לעשות

 

זאב שטרנהל, הארץ, 12.9.03

 

 

אי אפשר לבוא בטענות לראש הממשלה ולראשי מערכת הביטחון. המדיניות הנוכחית היא בדיוק המדיניות שאריאל שרון, הרמטכ"ל, הממשלה וראשי המתנחלים חושבים לנכונה ולרצויה. הם יודעים שלמדיניות זו יש מחיר, ואת המחיר הזה הם מוכנים לשלם בעיניים פקוחות. לבם נקרע למראה הטרגדיה בקפה הלל, בקו 2, ובצריפין, אך הנרצחים שם הם בעיניהם חיילים שנפלו בקרב. "מדיניות החיסולים עובדת", הכריז הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון, מעל דפי אחד מעיתוני הערב, בלי להגדיר מהו בדיוק קנה המידה להצלחה. הוא ידע, שהחמאס יגיב על תקיפות המסוקים, שהורגות גם באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, בדיוק כפי שקורה אצלנו.

 

האנשים הקובעים את עתידה של ישראל יודעים, שהם אינם מחסלים את הטרור אלא מגבירים אותו, אך הם מאמינים שזה המחיר הכבד שמוכרחים להסכים לו על מנת להרוס את יכולת הקיום הלאומי הפלשתיני. שבירת יכולת ההתנגדות של האוכלוסייה והגטואיזציה של השטחים הן בעיניהם תנאי בל יעבור לביסוס עתידה של ישראל. הם אינם תמימים, הם אינם טיפשים, והם אינם סבורים שחיסול צמרת החמאס יביא לפתרון של שלום, או לפתרון אחר כלשהו, אך זה לא בדיוק מטריד אותם כי לא זו מטרתם.

 

כל ראשי השלטון יודעים שלכל מחוסל יהיה מחליף, אך הם אינם לוחמים בטרור בלבד, ומטרתם האסטרטגית אינה שלום של פשרה, אלא הכנעה טוטלית של הפלשתינאים. מבחינתם, לא יבוא קץ למלחמה אלא ביום שבו יקבלו הפלשתינאים בלא ערעור את השלטון הישראלי בשטחים.

 

הצמרת השלטת מורכבת מאנשים מפוכחים וקרי מזג. הם מנהלים מלחמה פוליטית, מלחמת ברירה מובהקת, המשך למדיניות הכיבוש וריסוק השטחים עד כדי מניעת כל אפשרות לקיים שם מדינה ריבונית. האמצעים מותאמים אצלם למטרה, והם לא יוציאו אותנו ממעגל הטירוף אלא לנוכח התקוממות עממית כמו זאת שהיתה כאן למחרת מלחמת יום הכיפורים או במלחמת לבנון.

גולדה מאיר נפלה כי חיילי מילואים התייצבו מאחורי שלטו של מוטי אשכנזי, ואם צה"ל לא נכנס למערב ביירות - זה היה בזכות המאבק הציבורי העיקש שנוהל אז בכל פינות הארץ ובזכות מעשה מופת אזרחי של מח"ט השריון אלי גבע. אך מאחר שלשרון אין הרגישות של גולדה מאיר או של מנחם בגין, והוא אינו נסוג אלא בפני כוח עדיף, גיוס כל האנרגיה הטמונה בחברה הישראלית הוא היום תנאי לפריצה מהמבוי הסתום.

 

זאת צריכה להיות שעתם היפה של החברה האזרחית, של תנועה עממית גדולה, של תנועת "שלום עכשיו" שדומה כי בלעה אותה האדמה, של הארגונים החברתיים שצדק וזכויות האדם יקרים להם. עתה ראוי שיחזרו שובתי רעב לשבת מול בית ראש הממשלה. והגיע גם הזמן, שהאינטלקטואלים יירדו לכיכר השוק.

 

זאת צריכה להיות שעתם של האופוזיציה הפרלמנטרית, של הצעות אי אמון, של קול זעקה שיגלוש הרחק ממשכן הכנסת. בתנאי משבר כאלה זכותם של האנשים שהצביעו בעבורם לראות את מנהיגי מפלגות האופוזיציה בראש מצעד העובר ברחובות ירושלים, כמו ביום שבו נרצח אמיל גרינצווייג, זה הזמן לראות את כולם בלב תל אביב, כמו ביום שבו נרצח יצחק רבין. לא ייתכן שלא נותר במרצ, במפלגת העבודה ובקרב אותם מצביעי שינוי שלא התכוונו לשמש משענת לאפי איתם ולאביגדור ליברמן די כוח נפשי, די אמונה בעתיד, כדי להזין תנועת מחאה כזאת שידענו בעבר הלא רחוק. הרי לא ייתכן שהציונות השפויה פשטה את הרגל לחלוטין.