אמת אחרת מישראל

 

צבי י. כסה, מרס 2002

 

 

הרבה אהדה יש לישראל בארה"ב. והרבה אהדה יש בישראל לארה"ב. היחסים המיוחדים האלה מחייבים להציג לידידי ישראל באמריקה את תמונת המצב של ישראל בסביבותיה ובתוכה.

מטרת המובא להלן היא להציע לקורא האמריקני להתבונן בהתנסויות שמתנסה בהן ישראל, התנסויות שמשפיעות על עתידה ועל עתיד האינטרסים של המעצמה התומכת בה.

 

שאלת קיום לישראל

 

אתחיל בעניין האסטרטגי הקיומי: אין לישראל משאבים משלה לשיווי משקל של עוצמות עם סביבותיה. והיא נזקקת לסיוע מעצמתי של ארה"ב. מציאות זאת מעלה שאלת גורל נוראה לישראל: איך מבטיחים תמיכה של המעצמה? התשובה היא שכל עוד ישראל תורמת תרומה משמעותית לרמת האינטרס האסטרטגי של המעצמה, סביר שתתקיים התמיכה.

האינטרס האסטרטגי של מעצמה הוא קיום היציבות.

האינטרס המיוחד של ארה"ב הוא הדמוקרטיה.

בשניים אלה חייבת ישראל.

 

עשרות שנים ישראל הייתה המייצבת של האזור: בזכותה המלך חוסיין החזיק מעמד ונאצר כשל במדיניותו הפאן ערבית; ישראל תרמה לבלימת הסובייטים באזור ולאיזון בין תורכיה לשכנותיה. מעמדה האסטרטגי המייצב של ישראל מובהר בתופעה הבאה:

 

בכל מלחמה שבה הערבים ערערו את היציבות (67 ו-73), ישראל קבלה תמיכה מעצמתית. ובכל מלחמה שבה ישראל הייתה מערערת היציבות (56 בסיני ו-82 בלבנון) לא הייתה תמיכה וישראל נסוגה.

 

היום, ישראל הופכת למערערת היציבות ומסכנת את רקמת יחסיה האסטרטגיים. טרור התאומים הביא הזדהות אמריקנית עם ישראל מוכת הטרור. אבל, היא לא תימשך זמן רב.

 

הגורם להסתבכות הזאת הן ההתנחלויות. השליטה בעם הפלשתיני, שמקוימת בגללן, הופכת את הדמוקרטיה הישראלית לפגומה מאד, למדינת הכיבוש היחידה בין הדמוקרטיות.

הדברים הבאים מכוונים להציג לציבור האמריקני את ההוויה האמיתית של ישראל בימים האלה. הוויה שפוגעת גם בעתידה וגם באינטרסים של המעצמה התומכת בה.

 

השליטה בעם אחר

 

לפני 71 שנה נולדתי בישראל. מדוע בישראל ולא בסט.לואיס מיסורי, מקום שנולדה באותה שנה בת אחות אמי? - כי ב-1916 תפסו שני פולנים ילדה יהודיה בת 12, שתהיה אמא שלי, ומרחו לה חזיר על הפה. והיא אז החליטה: אני אעלה לא"י. כעבור 4 שנים אמרה שלום לאבא ואמא. אני הולכת לא"י. לאן, למדבר? - כן, למקום שלא יוכלו יותר להשפיל לא אותי ולא את בני. תיסעי לאמריקה, אומרים לה. אחותך כבר שם. לא, היא אומרת, גם שם ישפילו אותי. מה ההבדל בינה לבין אמהּ וסבתהּ? אותו היופי, אותם המנהגים, אותה התרבות. ההבדל אחד - קם דור צעיר יהודי שהבין כי השפלה זה לא מאלוהים אלא מבני אדם. ויותר לא ישפילו. יכולים לגרש ולהרוג, אבל, לא להשפיל. ולכן, הולכים למדבר לעשות יש מאין מדינת יהודים. זאת תמצית הציונות. והראייה היא, שמארצות שבהן לא השפילו קשה יהודים, לא עלו לישראל.

 

והנה, מזה 35 שנה שההוויה הישראלית משועבדת לשליטה בעם הפלשתיני, שמשמעותה היא ההשפלה שאנחנו משפילים אותם. במלחמת 1948 הפלשתינאים היו לוחמים פחדנים וברחנים. והיום הנוער שלהם מפגין מול טנקים ומוכן להתאבדויות טרור. מה קרה? - מה שקרה לאימא שלי לפני 90 שנה קורה היום לפלשתינים. קם דור שלא מוכן יותר להשפלה. ישראלים רבים מתייחסים עדיין לפלשתינאים של 1948. לוחמי המחתרות, שסירבו להישמע להנהגת הרוב, ולחמו בבריטים וסיכנו את חייהם למען העצמאות, הם היום אוטיסטים כלפי הפלשתינים. האנגלים קראו להם טרוריסטים. והיום הם מתעקשים שהפלשתינים הם לא לוחמי שחרור אלא טרוריסטים. נכון שתנועת העצמאות הפלשתינית היא טרוריסטית, מכוערת, מעוררת תיעוב, לא אנושית ברבים ממעשיה ולא דמוקרטית. אבל, היא תנועת שחרור. מי שמסרב להכיר בכך ממיט אסון על ישראל ועל האזור.

 

מלחמת ששת הימים ב-1967 הייתה מלחמת מגן שנכפתה עלינו. ב-6 ימים הכריע צהל את הצבאות המצרי, הירדני והסורי. והדברים ידועים. מה שלא ידוע הוא, שב-19 ליוני 1967, שבועיים אחרי הניצחון, החליטה ממשלת ישראל, במתכונת של אחדות לאומית כמו היום, להודיע לנשיא ג'ונסון על נכונותה של ישראל להחזיר את השטחים שנכבשו כנגד הסדרי שלום. שבועיים אח"כ ביקשה הממשלה  את המסמך בחזרה. מה שאירע הוא, שבתוך ימים אחדים נשטפה הארץ בתזזית היסטורית – מתלהמת:

"חזרנו אל ארץ אבותינו, אל קודשי ההרים, אל קברי האבות. אנחנו מעצמה. מי יעמוד בדרכנו". המגזר הדתי העצים התלהבות: הניצחון היה נס משמים, אלה פעמי משיח, בקרוב הוא יבוא ויקום בית המקדש, ארץ ישראל כולה שלנו בהבטחה אלוהית. אין לפלשתינים כל זכות על הארץ. מנהיגי ישראל בעת ההיא נסחפו ברובם בהתלהמות הכללית. רק מעטים ובראשם בן גוריון הזקן, הזהירו והציעו להחזיר הכל כנגד הסדרי שלום ובטחון, ולנצל את הניצחון להישג האפשרי: לגיטימציה של מדינת ישראל  בגבולות 1967 (בשינויים הדדיים קלים).

 

סכסוך בין מדינות ובין קהילות

 

היום אפשר לשפוט מה קרה: איך באו עלינו 35 שנות איוולת  מדינית וחברתית. ישראל שמרה על המלך חוסיין מול סוריה והפלשתינים ועירק. הוא שלט בגדה ושיחרר את ישראל מצרת הפלשתינים. ב-67 ישראל גרשה אותו ונטלה לעצמה את השטחים עם הפלשתינים. התוצאה היא שהפכנו סכסוך בין שתי מדינות, שיש לו פתרון, לסכסוך בין שתי קהילות, שאין לו פתרון, בוודאי לא כאשר קהילה אחת, חסרת זכויות אדם ואזרח. האינטרס של ישראל במחלוקת עם הערבים היה לקבוע שגבולות 49-67, שנקבעו במלחמת העצמאות, יהיו בבחינת בריאת העולם. על זה לא מתווכחים. העולם הכיר בגבול הזה; מצרים וירדן וסוריה והיום אף סעודיה הכירו בו. במקום זה החליטה ישראל לערער על הגבול הזה. ערעור מוליד ערעור נגדי על גבולות. קיסינג'ר הציע בשעתו לראש הממשלה רבין לתת לחוסיין את יריחו כדי שהוא יחזור לגדה ולעזה לשלוט בפלשתינים. ישראל סירבה. בשנות ה-80 שמעון פרס, כשר החוץ בממשלת אחדות, הגיע להסכם עם חוסיין וראש הממשלה הימני, שמיר סרב לשמוע. ב-1968 יועצו של המלך חוסיין אמר ליועץ ראש הממשלה אשכול: תנו לנו לחזור, אתם לא תוכלו לשלוט בפלשתינים. איזה טמטום פוליטי היה בסירובים האלה.

 

בשנים הראשונות לאחר הכיבוש, הציגה ישראל, בהנהגתו של משה דיין, שלטון כיבוש נאור. העניין נדון מראש לכישלון כי היה בנוי על הקונספציה שאנחנו נעניק לפלשתינאים רמת חיים והם יכירו בבכורה המדינית שלנו. אבל, בהיסטוריה קורה ההפך: ככל שרמת החיים עולה, מטרידה יותר שאלת ההגדרה העצמית. כיבוש נאור בנוי על ההנחה שהנכבש לא יתקומם. ברגע שיתקומם כל הנאורות תימחק. וזה מה שקרה וזה מה שהשמאל הישראלי (הערה להבנה: ימין ושמאל בישראל אינו עניין חברתי אלא מדיני. תומך בפשרה עם הפלשתינים, אפילו הוא עשיר, הוא שמאל. מתנגד לפשרה הוא ימין) ראה מראש אך היה חלש מול הימין הדתי והלאומני. אלה גייסו את כל הסבל ההיסטורי ואת הצדקנות היהודית ואת הפירוש של הציונות כפעולת תגמול נגד העולם. הערבים בהצהרותיהם – לא שלום, לא הכרה ולא משא ומתן – סייעו לימין הישראלי.

 

אסון ההתנחלויות

 

 אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) בא אסון ההתנחלויות. חבורת צעירים דתיים, פרצו לפוליטיקה הציבורית בנחישות ואמונה גדולה ליישב את שטחי יהודה ושומרון ועזה. ממשלת ישראל, שנבחרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בראשות יצחק רבין, הייתה חלשה מכדי להתמודד עם זרמי ההתלהבות האידיאולוגית והדתית של "גוש אמונים" ותומכיו. הסרבנות הערבית וההסתה והטרור הפלשתיני הקלו על מחנה א"י השלימה. כך נגררה מדינת ישראל להרפתקה שמסכנת היום את עתידה. כאשר עלה הליכוד הימני לשלטון ב-1977, הפך פרויקט ההתנחלות, בהנהגתו של שרון, למעשה העיקרי. השקעות וסובסידיות של כ-70 ביליון דולר נלקחו מהרווחה, משכונות המצוקה, מהחינוך, מהתשתיות, מהטכנולוגיה והועברו להתנחלויות. היום אנחנו משלמים את נזקיו החברתיים והכלכליים בכל תחומי החיים. ראוי לציין כי מנהיגי מפלגת העבודה היו בין משתפי הפעולה עם הרעה הזאת. הסכם אוסלו היה כעין כפרה של רבין ופרס על שלא העיזו לחסום את ההתנחלות בתחילתה.

 

מיעוט אנשי שמאל טענו כי אין כאן בעיה של שטחים אלא של שני עמים. הזהרנו את גוש אמונים כי הם מנצלים את חולשת המנהיגות אחרי מלחמת יום כיפורים, ויביאו את ישראל למצבים שלא תוכל לעמוד בהם. תשובתם הייתה, שימו לב!: "המטרה שלנו היא למנוע כל אפשרות לפשרה עם הפלשתינים". גם עקירת היישובים למען השלום עם מצרים, לא הועילה לשכנע את הצבור הישראלי כי ההתנחלות היא פצצת זמן אסטרטגית.

 

הקונספציה של ארץ ישראל השלימה היא אם הצרות הבאות עלינו. אדם סביר ישאל: מה חשב הציבור הישראלי הימני, איך 5 מיליון יהודים ישלטו ב-3 מיליון פלשתינים בשטחים היום, וב-6 המיליון שיהיו בעוד 17 שנים, שלא להזכיר גם את מיליון ערביי ישראל שיהיו 2 מיליון בעוד פחות מ-20 שנה?

 

הבעיה הדמוגרפית

 

ידידי ישראל בארה"ב, ראוי שיידעו שהיום יש שוויון מספרי בין יהודים ללא יהודים בין הירדן לים. בעוד 15 שנה יהיו היהודים רק 45%. איך נשלוט ברוב הפלשתיני? ירושלים שמדברים עליה כבירת הנצח המאוחדת של מדינת ישראל, יש בה היום 230,000 פלשתינים. בעוד 20 שנה יהיו 500,000. איך תהיה ירושלים בירה ישראלית מאוחדת? היינו צריכים לשלם לפלשתינים שייקחו מאתנו את השכונות שלהם בירושלים. כל הישראלים, מתנגדים בצדק רב לזכות השיבה של פלשתינים לתחומי המדינה. אבל, המשך הכיבוש הוא סיפוח של 3.5 מיליון פלשתינים. זו המשמעות של המשך ההתנחלויות. בירושלים כבר סופחו 230,000. מי יכול להסביר את האוטיזם הזה. הרי לירושלים המזרחית אין שום ערך ביטחוני.

 

הליבה של הסכם אוסלו הייתה: להחזיר את הסכסוך להיות בין שתי מדינות ולא בין שתי קהילות. אלא  שב-1992 רבין ופרס חששו לומר כך, כי אי אפשר היה אז לדבר בישראל על מדינה פלשתינית.

 

אדם סביר ישאל: מה סברו המתנחלים, שהם ייכנסו אל תוך הפלשתינים, יפקיעו אדמות, ינשלו, יסללו כבישים על אדמותיהם, והפלשתינאים לא יתקוממו, לא יחבלו, לא יהרגו וירצחו כדרכם וכתרבותם. היום הפוליטיקה הישראלית עוסקת רק בדבר אחד: איך למגר את הטרור. צריך להילחם בטרור. אבל, אי אפשר להפסיק אותו. רק מדינה יכולה לחסל טרור. בשעתו היה טרור מירדן, ממצרים, מסוריה ופסק. לא מהגינותם של השליטים אלא משום שהמחיר שמדינה משלמת בעד טרור מסכן את השלטון. ושלטון שמסכנים אותו, מפסיק את הטרור. אין בעיה לצה"ל. אלא זו: בדור שלי התגייסנו בני 16 למחתרת המאבק בבריטים. תהרוג במחבלים ותהרוג. כל בן 16 יהיה טרוריסט חדש. וכך השנתון הבא אחריו עד לשחרור הלאומי שלהם. הדבר הנורא שעוללה לנו ההתנחלות הוא שהיא מכריחה אותנו להיות כובשי עם אחר והופכת את הציונות מתנועה של צדק לעם היהודי לתנועה של עוול לעם אחר. יש ציונות של צדק ויש ציונות של אי צדק. עמוס עוז מעמיד זאת כך: אדם טובע בים ומוצא קרש הצלה. ועל הקרש יושבים אנשים. אם הוא אומר "גם אני" הוא נציג הצדק. אם הוא אומר "רק אני" הוא נציג עוול. אנחנו היהודים טבענו בים האנטישמיות האירופית. בשום מקום בעולם לא קבלו אותנו. ומצאנו קרש הצלה, את ארץ ישראל. ועל הקרש ישבו אחרים (חשוב לדעת את הפרופורציות: בשנים ההן היו באירופה 8 מיליון יהודים. בפלשתינה היו אז 400 או 500 אלף ערבים). אנחנו אמרנו "גם אנחנו". הפלשתינים אמרו "רק אנחנו". זו הייתה ציונות של צדק. ישראל, שהמתנחלים הביאו אותה לומר "רק אנחנו" היא מדינה מקיימת עוול. וצריך להציל אותה מהוויית העוול. לא ראוי להעלים מידידי ישראל כי 30 או 40 משפחות של פנאטים יהודים בחברון משגעות 150,000 תושבים פלשתינים. ש-1,000 משפחות ברצועת עזה התנחלו בחצר של 1.2 מיליון פלשתינים. לא נכון להעלים מעט ממעללי מתנחלים והתנכלויותיהם לפלשתינים. ולא רק להם אלא גם ליהודים: רבנים בהתנחלויות הסיתו נגד ראש הממשלה יצחק רבין. הרוצח העיד שלולא קבל אישור מרבנים לא היה מבצע את הרצח. היו רבנים שתמכו ברוצח גולדשטיין, שרצח עשרות פלשתינים בעת תפילה. לא ייסלח למתנחלים שכפו עלינו להיות כובשים. וראוי גם שיידעו ידידי ישראל, שבשנות ה-70 ממשלות ישראל עודדו את החמאס כדי להחליש את הפת"ח.

 

גבול לישראל

 

הנשיא טרומן אמר שמנהיג זה לא מי שנותן פקודה לאחרים אלא מי שמניע חברה לעשות דברים  שכולם יודעים שאותם צריך לעשות. רוב הישראלים יודעים היום מה צריך לעשות ואין מנהיג שישאג.

 

מאז 1973 נפלו 6 ראשי ממשלה בגלל הטרור. ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששני טרוריסטים מפילים בה ממשלות. גם הבאים יפלו אם לא נסתלק מהכיבוש. ראש ממשלה שלא ייפול הוא זה שילך לטלביזיה בפריים טיים ויאמר לצבור:

 

"ישראל שמע, את הקרב הזה של שליטה בעם הפלשתיני הפסדנו. צריך למזער את הנזק. הימין והשמאל חייבים להכיר כל אחד בטעותו: הימין מבין שאין יותר ארץ ישראל השלימה. השמאל מכר לציבור את הרעיון שהשלום יביא ביטחון. זה לא נכון מול טרור המתאבדים. השלום תלוי גם בפלשתינאים. הביטחון הוא בידנו. הצעד הראשון הוא "גבול לישראל". אנחנו נחזור לגבולות 1967 בתיקונים הדדיים במינימום הדרוש בגין גושי ההתנחלות הצפופים בלבד. ואלה יוסכמו בעתיד עם המדינה הפלשתינית. אנחנו מכירים את הפלשתינים מזה 100 שנה. התנועה הלאומית שלהם מכוערת במעשיה ובדבריה. איש לא יודע  אם אפשר להגיע אתם לשלום. על כן נפעל לבדנו. אנו מצהירים : א) ישראל מכירה במדינה הפלשתינית. ב) בתוך שלוש שנים אנו נחזור לגבולות 1967.  ג) ננהל מו"מ עם המדינה הפלשתינית על שינויי גבול הדדיים ביחס של אחד לאחד, שמתחייבים באזורי התנחלות דחוסה, על סידורי הביטחון, היחסים הכלכליים, על מניעת ההסתה, על המים והסביבה וכו'. ד) עד להסכם שלום ישראל תשלוט במעברי הגבול  ה) לא תהיה החזרת פליטים למדינת ישראל, פרט למקרים הומניטריים. ו) בהסכם העתידי, בשיתוף מדינות אחרות, תעובד תוכנית לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינים, ואנו נשתתף בו. האם הפלשתינאים יסכימו למהלך הזה? – זה רצוי אבל, אין זה תנאי. אנו נבצע בהסכמה או בלעדיה. בגבול נקים את קיר הברזל, כפי שהיה עד שההתנחלויות הפכו אותו לרשת שמחוריה באות כל הצרות, וכך עד שיבוא שלום של אינטרסים, שרק הוא יהיה יציב".

 

שתי אלטרנטיבות עומדות היום: להגיע להסדר עם הפלשתינים ואח"כ להסתלק מהכיבוש; או להסתלק מהכיבוש ואח"כ להגיע להסדר ואולי לשלום. ההסתלקות מהכיבוש קודמת להסדר מוסכם. באין הסדר תבוא התפוצצות. אם לא נסתלק מהכיבוש תבוא ההתפוצצות ואתה הבידוד המסוכן של ישראל בעולם ושיבוש האינטרסים של ארה"ב בעולם הערבי והמוסלמי ואולי אף נפילת משטרים ערביים מתונים. וישראל תישאר בלי משאבים לאיזון האזורי. אני לא מדבר על שלום אלא על הסדר. הימין והשמאל יודעים שהפלשתינים קשים לנו מתרבותם, ממנהגיהם, ממנהיגיהם, מדתיותם, מקיצוניותם וכו'. הימין אומר:                                                

נחיה בתוכם. השמאל אומר: נתגרש. גט הוגן. יש סתירה בין מדינת ישראל לארץ ישראל. מי שרוצה ארץ ישראל אין לו מדינת ישראל כי הערבים יהיו בה רוב. מי שרוצה מדינת ישראל אין לו ארץ ישראל.

 

קונספציות אסטרטגיות לשינוי

 

אמיתות מהעבר שהאמנו בהן שנים פג הגיונם:

 

* גבול ביטחון -  אין דבר כזה. את כל המלחמות הכרענו מעבר לגבול. המלחמה הבאה אם תבוא לא תתנהל ביהודה ושומרון. צה"ל לא ימתין לצבא ערבי עד שיגיע לירדן. הממשלה טוענת כי אין פתרון לבעיית המתאבדים. זה לא נכון. יש פתרון. אפשר להקים קיר ברזל שאותו אי אפשר לעבור. גדר כזאת קיימת בעזה ובלבנון ומשם לא עוברים. רק בגלל ההתנחלויות לא מעיזים להקים גדר כזאת.

 

 * הערבים רוצים להשמיד את ישראל - אין היום מדינה ערבית שכנה שמנהלת מדיניות אקטיבית להשמדתנו. ודאי היו רוצים שישראל תעלם. אבל, בפועל הם פרגמטיים. מצרים וירדן עשו שלום וגם סוריה – בתנאים שלה – מצהירה על נכונות לשלום והיום גם ערב הסעודית.

 

* הסכנה הצבאית - בגין התחכום הטכנולוגי הפערים הצבאיים בין ישראל לערבים נפערים לטובתנו. הסכנה היא הפוכה. הצבא הפך להיות משטרה בשטחים הכבושים. על התנחלות של 10 משפחות שומרות שתי פלוגות צבא. ואם לא יחלצו אותו מזה, לא יהיה צבא ראוי ליום מלחמה אסטרטגית אם תבוא. מי יוכל להסביר איך ישראל החזקה צבאית מכל האזור, הפכה את החגב הפלשתיני לאויב אסטרטגי. וכל זה, יידעו אוהדי ישראל, בגלל פחות מ-3,000 מייל מרובע (זהו שטח הגדה ועזה).

 

* אי אפשר לסמוך על מנהיגי המדינות הערביות – אין היום אף מדינה ערבית גובלת בישראל שמנהלת מדיניות אקטיבית מלחמתית נגדנו. למזלנו, המנהיגים של המדינות הערביות הגובלות בישראל שייכים למחנה הערבי הנאבק נגד הפונדמנטליזם האיסלמי. על כן הם עשויים, לאחר הסתלקותנו מהכיבוש, להיות בקואליציה גדולה עם ארה"ב ואירופה וישראל ותורכיה לבלום לא רק את הפונדמנטליזם אלא גם את הכנסת הנשק הגרעיני והביולוגי לאזור. השעון מתקתק. אלה עניינים שחשיבותם הקיומית עולה אלפי מונים על השטחים.

 

ישראל הדמוקרטית

 

ההסתלקות מהכיבוש היא תנאי לתקן את הדמוקרטיה הישראלית. ישראל מוגדרת במגילת העצמאות כמדינה יהודית. הניסוח הזה הוא טעות של בן גוריון. המדינה יכולה להיות יהודית או מהווייתה, היינו, רוב משמעותי של יהודים מאכלס אותה ויוצק בה את ההוויה התרבותית; או מחוקיה. אם מחוקיה, זו מדינה גזענית. לכן, היה צריך לנסח כמו הרצל: "מדינת היהודים". אחד החוקים המייחדים בישראל הוא "חוק השבות". כל יהודי יכול להתאזרח.

 

במדינה יש כ-18% ערבים (מגיל 14 ומטה הם מהווים 24%). יש כאן בעיה דמוקרטית. האם יש חוק שבות שעומד במבחן הדמוקרטי? – יש! וזה אם יהיה במקביל חוק שבות  במדינת פלשתין. יהודים לישראל; פלשתינים לפלשתין. ההתנחלות מונעת לקיים את חוק השבות כחוק דמוקרטי.

 

ידידי ישראל צריכים לתבוע ממנה להסתלק - בהסכמה או בלא הסכמה - מהשליטה בפלשתינים, לפנות את ההתנחלויות המונעות הסדר ולחזור להיות מדינת מופת דמוקרטית לאזרחיה ולאוהדיה.

 

"מלחמת שחרור – להשתחרר מהמלחמה עם הפלשתינאים"

 

השחרור מהכיבוש יאפשר סו"ס לישראל למלא את ייעודה -  לשקם את החברה, את החינוך, את הכלכלה, ובקיצור - לנרמל את הקיום היהודי. זהו מה שביקשה הציונות לחולל.

 

ידידי ישראל, רשמו לפניכם את הדברים הבאים: ללא לחץ ממשי של ארה"ב על ישראל, לא תשתחרר המדינה  מהכיבוש וגורלה מועד להידרדרות חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית. ויחד אתה יתדרדר מעמדה של ארה"ב באזור. קיסינג'ר צדק בשעתו כאשר אמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. שום עם לא מוותר על מטר מרובע אחד אלא רק באין ברירה. כבר היום יודעת מחצית העם שאין ברירה אלא להתפשר. הלחץ דרוש כדי לשכנע את יתר הציבור למהר בהיפרדות מהפלשתינאים.

 

הטרור הביא את שרון לראשות הממשלה. הוא חייל גדול. אך מחוץ לצבא, אין שגיאה מדינית ואסטרטגית בעשרות השנים האחרונות שידיו לא היו בה. הוא עשה את צרת ההתנחלויות; התנגד לשלום עם מצרים ועם ירדן, תמך במילושביץ' הסרבי, ניסה להמליך בלבנון את המיעוט הנוצרי על המוסלמים והביא מלחמה ואתה את החיזבאללה; בעבר החליט שהוא יקים מנהיגות לפלשתינים בשטחים, והיום הוא מציע לחנך אותם לדמוקרטיה; ועוד מעשים רבים שקורא אמריקני יתקשה להתמצא בהם. האם הוא יפתיע אותנו ויעשה כמעשה דה-גול? קשה לדמיין. דה-גול לא ייסד את ההתנחלות באלג'יריה. שרון ייסד אותה בישראל. היום הוא שבוי בידי האגף הימני הקיצוני ובידי בני טיפוחיו המתנחלים. רק לחץ אמריקני תכליתי יניע אותו אל הפשרה וההינתקות מהפלשתינים ומהכיבוש. הגיבוי הזמני שמקבל שרון מנשיא ארה"ב, מאז מעשה הנבלה הטרוריסטי בהרס מגדלי התאומים, אסור שיסתיר את המציאות הבסיסית: המלחמה בטרור הפלשתיני איננה כמלחמה בטאליבן ובאלקאדה. ארה"ב איננה נלחמת על שטחים. כאן נאבקים שני עמים על כברת אותה ארץ.

 

מי שרוצה בטובתה של ישראל אל יהסס בלחץ. חברי קונגרס וסנט אוהדי ישראל ראוי שיידעו שכאשר הם מונעים מהממשל ללחוץ אל ישראל להסדר, הם מסכנים את עתידה. יותר חשוב שיבטיחו שכל הסדר יכלול את התמיכות האמריקניות הדרושות לשיווי המשקל האסטרטגי בין ישראל לסביבותיה, לאחר סיום הכיבוש. אלה דברים שערכם האסטרטגי עולה עשרות מונים על נטל האחזקה בשטחי הגדה ורצועת עזה.

 

יסמין 32, רמת השרון 47243, טל. 035474418, פקס 035472127, em: mishas@attglobal.net

מרס 2002. שוגר לחברי הסנט בארה"ב.