"אל נקמות"

 

רוני ורמי ענבר, אבטליון, 20/08/2003

 

 

שוב מדברים על התגובה הישראלית שלא תאחר לבוא, אלא שהמילים המתלעלעות בפה יצרו מינוח חדש: "תגובה חכמה", איזה סוג של תגובה ששמרנו כנראה לזמנים מיוחדים (עד עכשיו כנראה הסתפקנו בתגובות טיפשות). על מי אנחנו עובדים? האם עד כה לא פגענו בתשתית הטרור? לא הכנסנו כוחות עצומים לערי הגדה ואף לעזה? לא סיכלנו סיכולים ממוקדים ועצרנו פצצות מתקתקות? לא סיכלנו מספרי 1, מספרי 2 ומהנדסים שונים ומשונים? נכון – פצצת אטום עוד לא הטלנו. אבל גם אם נטיל פצצת אטום - לא נחסל את תשתית הטרור. כל כמה שלא ננסה להצטייר בעיני עצמנו כאל נקמות, נמשיך למצוא עצמנו בכל פעם מחדש, מתבוססים בדם חללינו, חסרי אונים מול המכניזם המטורף והמזוויע של המתאבדים, שצריך לאמור בפה מלא – למרות תגובותינו, סיכולינו, נקמותינו – מספרם איננו פוחת אלא ההפך הוא הנכון.

 

הפוליטיקאים שלנו (מנהיגים אין לנו) החליפו תגמול באסטרטגיה. הם מפליגים בתיאורי נקם ושילם ומתחמקים מהחובה להנהיג. בחסות אשליית הכוח סוחבים אותנו אחריהם בדהירת ענישה פראית כאשר באופק לא נראה דבר מלבד כאוס, אי ודאות ובעיקר – הרבה דם ומכאוב.

 

חובתנו כאזרחי המדינה  להבהיר לפוליטיקאים באשר הם: כאן חיים בני אדם שאינם מטומטמים, אשר רוצים להנחיל לצאצאיהם חיים בעלי משמעות ותקווה ועל כן תובעים מממשלתם הגדרת יעד ברור ותכנית להשגתו. לא פחות מכך. על כך נוכל להצביע בבוא היום ועל כך יינתן דין וחשבון לציבור

 

אנחנו תובעים מהממשלה הגדרת יעד ותוכנית להשגתו – לפני שיהיה מאוחר מדי. יש לרדוף את הטרור בחמת זעם, אך זה איננו תכנית ולא יעד. הממשלה מחויבת להציג יעד עליון שיבטא את האינטרסים של האזרחים והמדינה. הממשלה חייבת להציג מסמך שיפרט כיצד אנחנו אמורים להשיג יעד זה. עליה להציג את המשאבים ואת לוח הזמנים הנדרשים לביצועו. כאזרחים שהם גם בעלי המניות וגם חלק מהמשאבים, אנו זכאים להכיר את התכנית, להתייחס אליה ובמידת הצורך אף בקלפי. "באין חזון יפרע עם" – האמנם אין לנו חזון אחר מלבד תלבושת אחידה בביה"ס, כביש חוצה ישראל או תמורה נכבדה עבור הנדל"ן שלנו?

 

אחרי הסבל שהנחילו לנו ממשלות ישראל מימין ומשמאל, אנו זכאים למנהיגות כזו שתוביל מהלך מבלי להתייחס למחיר הפוליטי, אלא רק לחזון ולראיה ההיסטורית של מדינת ישראל.