אין לנו זמן

 

באין הסכם ובאין סיכוי להסדר אסור לנו ליפול למלכודת של השארת המצב הקיים, שבה אורבים לנו הפלשתינים עם רעיון המדינה הדו-לאומית בהמשך הדרך * עלינו לעשות צעד בוטה ואמיץ להיחלץ מהמלכודת הזאת: נסיגה חד-צדדית

 

אמנון דנקנר, מעריב, 5.12.03

 

 

אומרים שראש הממשלה אריאל שרון מתבשל בתוך עצמו בקונפליקטים והרהורים בשאלה לאן מועדות פניה של ישראל ביחס לפלשתינים. אומרים שהוא מהסס, חושב הרבה, מתענה במחשבות סותרות ועדיין אינו מוכן לומר לאיזה כיוון הוא יוביל את המדינה. אפילו שוקל תוכנית שלבים, שבן כספית מביא בעמודים הבאים. זה בדרך כלל מעורר כבוד שמישהו בעמדת הנהגה אינו נחפז בדרך להכרעות היסטוריות, אלא שוקל הרבה ומשקיע זמן ומאמץ לגבש את דרכו. אבל השאלה היא כמה זמן יש לאריק שרון לחשוב, כמה זמן יש לכולנו.

לא עוד קיום התנחלויות בתוך שטח פלשתיני מאוכלס בצפיפות.

 פינוי מאחז ליד רמאללה * צילום : איי . פי

 

העובדות מדברות בעד עצמן: השעון הביולוגי מתקתק במרץ לקראת השעה הלא רחוקה שבה יהיה רוב ערבי בין הירדן לבין הים. ביחד איתו מתקתק שעון בינלאומי אכזר: לחץ שאין לעמוד בפניו על ישראל לתת זכות הצבעה לכל הערבים שבין הירדן לים, דבר שיביא למדינה דו-לאומית שבה העתיד מבטיח רוב ערבי, כלומר, קץ מדינת ישראל כמדינה יהודית ובעצם הגירה מאסיבית של יהודים מהמדינה הדו-לאומית הזאת.

 

הרעיונות של הימין בדבר יצירת מנגנונים שיאפשרו התחמקות מגזר הדין הזה אינם מעשיים. התקדים של דרום-אפריקה רשום על הקיר. גם שם חשבו הלבנים שכל מיני פטנטים יאפשרו להם להמשיך בשלטון של מיעוט על רוב והפכו בתהליך לא ארוך למדינה מצורעת, חסרת תוחלת של קיום אמיתי, עד שנאלצו להיכנע לדין העולם המאוחד נגדם.

 

דוגמה לשעון המתקתק באכזריות ניתנה לנו באחרונה עם כניעתה של ישראל להכתבה האירופית בדבר סימון הסחורה המיוצאת לאירופה והמיוצרת מעבר לקו הירוק. אהוד אולמרט לא התנדב לכניעה הזאת. הוא נאלץ לעשות את הדבר משום שהשעון הורה על המועד שבו כל החלטה ישראלית אחרת היתה גורמת נזק אדיר למשק הישראלי, סוגרת מפעלים ומשליכה אלפי עובדים לזרועות האבטלה.

 

השעון מתקתק ואין לנו זמן. מעמדנו הבינלאומי הגיע לנקודת שפל שהפכה לאיום אסטרטגי. המאזן הדמוגרפי רק יגרום לעולם לסלוד מאיתנו יותר ויותר במהלך השנים הקרובות. שלטון ישראלי על הפלשתינים הוא רעיון שאפילו ידידתנו הגדולה ארצות-הברית אינה מקבלת. הגענו לנקודה שבה גם סרבנות פלשתינית להגיע איתנו להסכם שיכול לאפשר לנו ביטחון, אינה יכולה לשמש יותר סיבה להמשך שליטתנו על האוכלוסייה הערבית הגדולה והגדלה. בהיעדר הסכם סביר, אין לנו מנוס מהברירה האכזרית בין המשך השלטון על הפלשתינים לבין נסיגה חד-צדדית מהשטחים הפלשתינים המאוכלסים, פירוק התנחלויות וריכוז המתנחלים בגושים. זוהי ברירה אכזרית משום שששתי האפשרויות גרועות, אבל הצורך לבחור בגרועה פחות הופך לדחוף.

 

השבוע הוצעה בז'נבה אפשרות שלישית, שיותר משהיא משמחת היא מדכאת: אחרי שנתיים של דיונים חשאיים, מלאי רצון טוב ומפיחי תקווה כביכול, נגמר הסיפור באירוע מתוקשר שלא הצליח להסתיר את האכזבה הגדולה מכך שהמוקש העיקרי נשאר בשטח: זכות השיבה. אם אחרי כל הוויתורים המפליגים שעשו ביילין וחבריו, עדיין התעקשו הפלשתינים על השארת זכות השיבה כגורם במשוואה, איזו תקווה יש להסכם? האם לא ראינו כאן, בהסברים המפותלים על כך שבעצם זכות השיבה הוגבלה, רוסנה, בוטלה למעשה והושארה רק כדי להשאיר לפלשתינים שארית חלום, חזרה על הפיאסקו של ביטולה כביכול של האמנה הפלשתינית? אז בחרנו לעצום את עינינו מול האמת הברורה ולטעון כי בעצם הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל בוטלו באיזו פרוצדורה נפתלת שכל כולה לא היתה אלא אחיזת עיניים.

 

השאלה מדוע אנשים אינטליגנטים ומעשיים ופטריוטים בחרו להונות ולהשלות את עצמם מול החיזיון הזה ולאטום את אוזניהם מההזהרות הברורות של אלה שהצביעו על אחיזת העיניים הזאת, מטרידה אותי מאוד - משום שבין אוטמי העיניים והאוזניים אז, הייתי גם אני. התשובה שאני יכול לתת היא שהיתה כאן נהירה קבוצתית אחרי משאלות לב, רצון להתקדם לעבר חזון השלום תוך זלזול בסכנה במוקשים שבדרך, רצון למחול לפלשתינים על מעשי נוכלות ברורים מתוך הבנה כביכול, שאכן כשלה והכשילה, שהכל יסתדר איכשהו בהמשך.

 

אחרי שראינו כי מעשי נוכלות כאלה באמת מסתירים משהו הרבה יותר עמוק בגישה הפלשתינית כלפי עתידה של ישראל, אנחנו חייבים להיזהר יותר כשאנחנו מגיעים לנקודות שבהן אנחנו נתקלים בזרמי המעמקים של הנפש הפלשתינית, בעיקר בעניין זכות השיבה. כאן, למרבה הצער, נפלו הפרטנרים הישראלים להסכם ז'נבה באותה מלכודת, משום שאזכור החלטת מועצת הביטחון 194 והקמת המנגנון הבינלאומי להחזרת מספר של פליטים לתחומי ישראל היא שגיאה נוראה. אסור לנו לקבל אחריות כלשהי לבעיית הפליטים ואסור לנו לוותר בעניין כהוא זה.

 

ראשית מפני שהגיע הזמן להניח בצד את כל הנרטיבים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציוניים ולדבוק באמת ההיסטורית הברורה, שהפלשתינים ומדינות ערב שסייעו להם במלחמת השחרור הביאו את האסון על ראשם שלהם.

 

שנית משום שרק ויתור פלשתיני ברור, צלול ומוחלט יכול להיות מסד לאיזה שהוא קיום יחדיו, בלתי מאיים של ישראל עם מדינה פלשתינית.

 

שלישית משום שאין תקדים בהיסטוריה של החזרת פליטים למקום מושבם במסות אחרי מלחמה גדולה.

 

השאיפה הפלשתינית בת 55 השנים לשוב, הרומנטיקה שהם בונים סביב זאת והעיקשות שלהם לא לוותר על כך אפילו תמורת הסכם שיקים מדינה פלשתינית - מטרידות ומאיימות. בעמקי הנפש הישראלית מקנן החשד כי כמו חולות נודדים ישובו הפלשתינים להציף ולחנוק את כל מה שעשינו כאן ובנינו כאן, אכן את כולנו. זהו פחד מוצדק ועד שהוא יטופל לא יהיה כאן הסכם ראוי.

 

באין הסכם ובאין סיכוי להסדר אסור לנו ליפול למלכודת של השארת המצב הקיים, שבה אורבים לנו הפלשתינים עם רעיון המדינה הדו-לאומית בהמשך הדרך. עלינו לעשות צעד בוטה ואמיץ להיחלץ מהמלכודת הזאת, בכוחות עצמנו ומתוך הבנה כי לא אל שלום אנחנו הולכים, אלא אל עוד שנים רבות וארוכות של קיום הסכסוך, אבל קיומו בתנאים שיקלו עלינו. לא עוד שלטון על עם אחר, לא עוד קיום התנחלויות בתוך שטח פלשתיני מאוכלס בצפיפות, לא עוד נטילת אחריות על גורל העם הפלשתיני ולא עוד התבזות בינלאומית יומיומית המכרסמת במעמדנו כסרטן.

 

זה לא כאילו העולם יריע לנו על נסיגה חד-צדדית, שבהכרח לא תהיה לגבולות 67'. זה לא כאילו בזאת ייתמו צרותינו וכאילו ייפסקו כליל הפיגועים וכאילו לא תהיה תסיסה בעולם הערבי וברחוב הערבי בתחומי ישראל. אבל אחרי שהתמכרנו לחזון של שלום הפותר באחת את כל הבעיות ופותח בפנינו שערי גן עדן ממש, תהליך הגמילה מחייב שנלך בשאיפות צנועות יותר, ריאליות יותר, ונבין כי הבעיות הקשות הניצבות בפנינו אינן אידאולוגיות אלא מעשיות.

 

אין לנו זמן לשחק עוד משחקים של אידאולוגיות, של חלומות וחזונות שכשלו כבר מזמן. אנחנו לחוצים במצב של מצור, שגם אנחנו בנינו לעצמנו, ועלינו להיחלץ ממנו. הגדר שמאחריה יהיה עלינו להתכנס אחרי נסיגה חד-צדדית אינה חזון ואינה ערך. היא צורך דוחק לשמירת חיים, לשמירת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.