אין דמוקרטיה ללא גיאוגרפיה

 

השמאל חייב לערער על הלגיטימציה של שלטון המייצג קבוצת מיעוט בלבד

 

אורן יפתחאל ואסעד ג'אנם, הארץ, 20.5.01

 

אחד מסימני המשבר העובר על השמאל הציוני מתבטא באובדן היכולת להביט על המצב בעיניים ביקורתיות, לא רק על מדיניות הכיבוש, אשר חסרונותיה ופשעיה הפכו לשגרה מבחילה, אלא גם על חלק מתמונת העולם של השמאל הציוני עצמו.

 

ביטוי אופייני לקיבעון המחשבתי הוא הלגיטימציה הדמוקרטית הניתנת לממשלת שרון. כך למשל כותב מדען המדינה הידוע פרופ' זאב שטרנהל, ("הארץ" 11.5), שממשלתו של שרון "נבחרה באורח דמוקרטי". אך קיים כאן עיוורון אנליטי. מדוע להעניק לממשלת שרון את הלגיטימציה שלה אינה ראויה? מבט חטוף בכמה ממדים גיאוגרפיים יעיד על הבעייתיות.

 

ראשית, עיקרון דמוקרטי בסיסי הוא שממשלה הנבחרת זקוקה לתמיכתם של רוב התושבים החיים תחת שלטונה. כדי להגיע לכך, ניתנת לכל תושב בוגר זכות בחירה. מצב זה מתמצה בהליך הנקרא "בחירות חופשיות וכלליות", או במושג ה"דמוס" המעיד על קהילה פוליטית ריבונית המעניקה לכל התושבים בטריטוריה מסוימת יכולת השפעה פוליטית שוויונית. ללא "דמוס", קשה לכונן דמוקרטיה, כלומר - שלטון הדמוס.

 

אך ממשלתו של שרון, שעלתה לשלטון עם מלוא חופניים הבטחות "להביא שקט" לשטחים הכבושים, כלל לא שאלה, ובודאי שלא קיבלה, את אמונם של תושבי אותם שטחים. כידוע, לפלשתינאים אין כלל זכות להשפיע על הרכב הממשלה הישראלית השולטת בהם. האם מצב שבו רק לעשרה אחוזים של התושבים (יהודי השטחים) יש זכות לקבוע את השלטון עליהם, ואילו לתשעים האחוז הנותרים אין זכות כזאת הוא "דמוקרטי"?

 

אפשר כמובן לומר שגם ממשלות השמאל עלו בצורה דומה, אך הן לפחות הבטיחו לנסות לפתור את העיוות על ידי סיום הכיבוש (ללא הצלחה, כידוע), בעוד ממשלות הימין מבטיחות להנציח אותו, תחת הכסות המתעתעת של "הדמוקרטיה הישראלית".

 

שנית, אחוזי הבחירה בתוך ישראל בבחירות 2001 היו נמוכים ביותר, כולל חרם כמעט מוחלט של הערבים אזרחי המדינה. חרם זה נבע גם הוא, כזכור, מהידרדרות הלגיטימציה של המערכת הפוליטית שנתנה יד לקיפוח שיטתי, להפקעת קרקעות ולדיכוי אלים של הפגנות מחאה. חישוב פשוט יראה שהתמיכה בשרון מסך כל האוכלוסייה הבוגרת הקבועה בתחומי השלטון שלו (בין הירדן לים) הגיעה רק ל-21%. האם שטרנהל ואחרים עדיין סבורים שהממשלה נבחרה באופן דמוקרטי?

 

שלישית, קיים קשר הדוק בין מדיניות ההתנחלות וההצבעה הפוליטית. לאורך השנים ניסו ממשלות הימין להעביר כמה שיותר יהודים לשטחים, וכך הבטיחו את תמיכתם הפוליטית (כ-90% מהמתנחלים בוחרים לימין). כך מתבצע לאורך 25 שנה מסע מתוכנן היטב שבו השטחים מהווים חלק אינטגרלי של המפה הפוליטית הפנים-ישראלית. לשמאל אין כל תשובה למהלך זה. בתגובה, הוא טומן את ראשו בחול.

 

לתהליך זה היו השפעות מרחיקות לכת: בארבע מערכות בחירות זכה הימין (בראשות בגין, שמיר ונתניהו) בבחירות רק בגלל קולות המתנחלים. אם היו סופרים את הקולות רק בתוך הקו הירוק, השמאל היה זוכה בכל מערכות הבחירות האלה, ויש להניח שהדרך לשלום הייתה קצרה יותר.

חשוב אם כך לזכור, שאין דמוקרטיה ללא גיאוגרפיה הולמת. העיוורון הגיאוגרפי של שמאל נתן לאורך השנים לגיטימציה לימין להמשיך בסיפוח זוחל, וכך להשיג שינוי מבני המבטיח את שלטונו ומרחיק את הפיוס ההיסטורי עם הפלשתינאים.

 

כמובן שבכל משטר דמוקרטי ישנה חריגה מסוימת מעיקרון ה"דמוס", אך הסטייה בישראל/ פלשתין מבנית ועמוקה. שום מדען מדינה לא יכול לתת לה חותמת הכשר "דמוקרטית". אין בכוונתנו כמובן להמעיט בחשיבות תהליך הבחירות, אלא להפוך אותו לדמוקרטי באמת.

 

השמאל חייב להתעורר, ולערער על הלגיטימציה של שלטון המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, אך למעשה מייצג קבוצת מיעוט השולטת באלימות בעם אחר. ההתעוררות צריכה להתחיל בהעלאת העיוות הגיאוגרפי על סדר היום הציבורי. המשכה צריך להיות מניעת מתן לגיטימציה דמוקרטית לממשלת מיעוט, כמו גם לזכויות הפוליטיות המופלגות המוענקות למתנחלים שבחרו להתגורר מחוץ לתחומי הריבונות הישראלית.

 

אורן יפתחאל הוא ראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון.

אסעד ג'אנם מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה