אין חלופה לשלום

דווקא עכשיו ראוי לשוב ולשנן את לקח היהירות שהביאה עלינו את מלחמת יום הכיפורים ואת האינתיפאדה

אריה נאור, מעריב, 10.10.00

 

בימים אלה של דם ואש קשה ללמד סניגוריה על השלום. אולם דווקא בימים כאלה השלום חיוני יותר מאשר בימים של שגרה ושל סטטוס-קוו. מי שהחלטותיו נובעות מהערכה מפוכחת של המצב הקיים ושל המצב הצפוי, מבין דווקא על רקע המהומות את האמת הפשוטה: לא סטטוס-קוו ולא "תהליך" מתמשך עד אין קץ, ובוודאי שלא שימוש בכוח ולא חילופי אש ולא השפלה ולא דיכוי, כל אלה אינם חלופה לשלום. החלופה לשלום היא מלחמה, אולם היא אינה יכולה להשיג את יעדיה, שהרי גם אחרי האש והדם יהיו כאן ערבים ויהודים, ישראלים ופלשתינים, ואין אחד מהם יכול, אפילו ירצה, לסלק מכאן את האחר.

בימים הנוראים האלה יש לשוב ולשנן לקח זה של ההיסטוריה הקרובה שלנו, כחשבון נפש לאומי. ביהירות של מנצחים השקפנו מגבוה על הערבים אחרי מלחמת ששת הימים, התעלמנו מלבטיהם ומקשייהם, הנחנו להם להתבוסס בביצת התבוסה ולשקוע בהשפלה לאומית ואישית, עד שנעשה המשך הסטטוס-קוו בלתי נסבל לגביהם. תהליך דומה במבנהו, אך שונה בהיקפו ובעוצמתו בשל מאזן הכוחות השונה, התרחש בימי האינתיפאדה. היא לא פרצה בגלל תאונת הדרכים ההיא בעזה, כשם שמלחמת העולם הראשונה לא פרצה בגלל רצח יור ש העצר פרנץ פרדיננד בסרייבו, וכשם שמהומות ראש השנה לא פרצו בגלל ביקורו המיותר של מר שרון בהר הבית. כל אלה היו עילות נסיבתיות להתפרצויות, לא הסיבות העמוקות שהולידו אותן.

הסיבה העמוקה היא תחושת הדיכוי והקיפוח, העלבון וההשפלה. אפילו אין תודעה זו מבוססת מבחינה אובייקטיבית, הדרך היחידה להתמודד עם הדילמה הנובעת ממנה היא שינוי התנאים שהולידו אותה. כאן יש להבחין בין גילויי המחאה של ערביי ישראל ושל ערביי השטחים.

התסיסה ברחוב הפלשתיני היא מכשיר מדיני ותעמולתי בידי ערפאת לקידום יעדיו האסטרטגיים בשלב הקריטי של ערב ההכרעה ההיסטורית. הוא עשוי להשתמש באירועי השבוע הזה כדי להסתלק מרעיון הסדר הקבע וסיום הסכסוך, והוא עשוי להשתמש באירועים הללו כדי להוכיח לעמו שהנה הגיע רגע הניצחון ויש לממש אותו בטרם תוחמץ ההזדמנות. כך עשויות המהומות לתרום בדרך דיאלקטית דווקא להשגת הסדר, בדומה לתפקידה של מלחמת יום הכיפורים ביחסים שבין ישראל למצרים ולאינתיפאדה ביחסי ישראל עם הפלשתינים.

שונה המצב לגבי ערביי ישראל. יש שתי מגמות בקרבם: מגמה של השתלבות בחיי המדינה ושאיפה לאזרחות טובה ומלאה, ומגמה של התבדל ות. כדי לחזק את המגמה הראשונה ולהחליש את השניה יש לפעול לפי עקרון השוויון: שווי זכויות לכל. מעקרון שיווי הזכויות מתבקשת ההעדפה המתקנת, הן בהקצאה הציבורית והן בייצוג המגזר הערבי במוסדות הציבור השונים.

הגיעה השעה שיהיה בישראל שר שאינו יהודי. הגיעה השעה שיהיו פקידים בכירים, מנכל"ים ושגרירים ודירקטורים גם מקרב ערביי ישראל. העדפתם לא תהיה רק עניין של צדק, אלא גם של תועלת. כי אין חלופה לשלום, גם בתוך המדינה.