עגל הדינמיט

יש שתי סיבות טובות להימנע מהמימוש של מלוא יכולתנו הצבאית בשטחים

מאיר פעיל, Ynet, 1.8.01

 

על אף שיש ביכולתה הצבאית הסדירה של ישראל לכבוש מחדש את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, בדם ואש ותימרות עשן, תוך ימים מעטים, אסור לנו, בשום פנים ואופן, לעשות זאת. הכיבוש המחודש של הגדה והרצועה אמנם יאפשר לכוחות הביטחון הישראליים לצמצם מאוד, לפחות בשבועות הראשונים, את פעילות הטרור והגרילה של הפלסטינים באמצעות תקופות עוצר ממושכות מאוד, יחד עם פעילות ביעור, בדומה לעלילותינו בשבעת השבועות של "מלחמת המפרץ" בחורף 91' – ובכל זאת יש להימנע ממנו. בגלל שתי סיבות.

 

ראשית, כיבוש מחודש, אפילו כיבוש משמעותי חלקי, יעמיד מיד נגדנו את כל העולם, ללא יוצא מן הכלל (כולל ארה"ב). לכן ניאלץ לפנות, די מהר, את כל מה שכבשנו, עם "הזנב בין הרגליים". אלא אם כן, אנחנו עצמנו, מיד לאחר הכיבוש המחודש, מיד לאחר שנוכיח מחדש את נחת זרוענו היעילה, הן לערבים והן לעצמנו, נציע לפלסטינים לפתע (אבל, בעצם, בעקבות תכנון מחושב מראש) פינוי מלא של צה"ל ושל רוב ההתנחלויות העבריות משטחי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים, תמורת הסכם שלום חוזי מלא. ואם כבר מדברים על אפשרות כזאת, מדוע לא נציע אותה לרשות הפלסטינית – השבוע, היום – מבלי להשתמש בתרגיל שפיכות הדמים ההדדי של הכיבוש מחדש?

 

שנית, נניח לרגע שהעולם הגדול לא יתערב ויאפשר לנו לממש את החלום הלאומני של מדינת ישראל הציונית הפרוסה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון במערב ובין נהר הירדן במזרח. מה יהיה ההרכב הדמוגרפי של מדינת ישראל הזאת ב"ארץ ישראל השלמה"?

כבר היום, באמצע שנת 2001, יחיו במדינת ישראל זו 9 מיליוני בני אדם, 5 מיליוני יהודים ו-4 מיליוני ערבים פלסטינים. תהא זו אפוא, מלכתחילה, מדינת ריב ומדון דו-לאומית, אשר תהפוך תוך שנים מעטות לבוסניה של ארץ הקודש. יותר ויותר יהודים ופלסטינים יתחככו בה זה בזה, תוך יחסי איבה ושפיכות דמים הולכים ומעמיקים. כל זאת, בעוד העולם הערבי הגדול, המקיף את המדינה הדו-לאומית הזאת, מטפח יותר ויותר רגשי עוינות כלפי המחצית היהודית–עברית שלה, החותרת באורח נואש להמשיך לקיים, בכפייה, את אופייה הייחודי היהודי. במצב עניינים זה ייתכן אף שמצרים וירדן יבטלו את הסכמי השלום שלהן עם ישראל.

 

הגיע אפוא הרגע ההיסטורי שבו חייבת התנועה הציונית להבין כי חזון "ארץ ישראל השלמה" נגוז, מה גם שהיה מופרך עוד מראשיתו; וכי הדרך המדינית היחידה להמשיך במימוש המהפכה הציונית היא להסתפק בחלוקת ארץ ישראל, על בסיס הדדי הוגן, בינינו ובין הפלסטינים, אפילו להשלים עם חלוקה מסוימת של ירושלים.

 

מוטב שנשלים עם הרעיון היצירתי הזה, ועל ידי כך נהפוך את מדינת היהודים הקטנה בארץ ישראל למדינת מופת נבונה, יצירתית, יעילה, שוויונית, יציבה, מוסרית וחזקה – מדינה החותרת להגשים סגנון מהוגן של יחסי שלום וידידות עם שכניה בלי פראזיולוגיה וללא סגירה לעגל הדינמיט.