אפשר לנצח את הטרור

 

בן-דרור ימיני, מעריב, 22.8.03

 

 

ההודנא לא מתה, משום שהיא אף פעם לא נולדה, אלא במוחותיהם היוקדים של חפצי האשליות. גם לפני ההודנא היו שבועות של שקט, ארוכים יותר מאשליית השקט של השבועות האחרונים. השקט, שתמיד הוא יחסי ומוגבל בזמן, הוא עניין של התרעות, גילויים והרבה מזל. ובכלל, לא היה שבוע אחד מאז החלה ההודנא הנוכחית שלא היה בו פיגוע. כך שאם היתה אי פעם לידה של יצור הקרוי הודנא, זו היתה לידה של פגר מת.

 

העניין הוא שגם לאשליות יש ערך משלהן. עובדה. הדיווחים על קצת יותר תיירים והרבה יותר ישראלים במסעדות ובחוצות, הם דיווחי אמת. היתה תחושה של הקלה. וגם זה משהו. אבל האשליה, כדרכן של אשליות, הגיעה לסוף דרכה. ואין שום צורך להתחיל בספירה לאחור, כדי לדעת שהמחזורים הקבועים של פיגוע-תגובה-פיגוע-תגובה, עומדים כנראה להיות הכותרות של השבועות הקרובים.

 

בראש מצעד הפזמונים יככב בימים הקרובים הלהיט "אמרנו לכם". אנשי מה שקרוי "שמאל" יטענו שהם כבר אמרו ששרון לא מתכוון, ששום מאחז לא הורד, שהחיסולים נמשכו. ואנשי מה שקרוי "ימין" יאמרו בדיוק נמרץ את אותו דבר, שאבו-מאזן בכלל לא התכוון, שהם לא עשו כלום כדי להיאבק בטרור, ושהפיגועים נמשכו.

 

כך שחייבים להחליף דיסקט. חבל על הסדרים מהסוג של הודנא או מפת הדרכים, אם הם כוללים גם את מנגנון הפירוק. שהרי גם אם נניח שאבו-מאזן ודחלאן באמת רצו שקט, אין להם שליטה על כל משוגע, עם גיבוי או בלי גיבוי של ערפאת או של החמאס או של הג'יהאד. הרי השליטה באזורים שמהם יצאו המתאבדים היתה שלנו. אז מה אנו באים בטענות אליהם. ואם ההסדר מאפשר לכל מטורף תורן להרוס אותו, ויש הרבה יותר ממטורף אחד, אז ההסכם הזה מלכתחילה הוא הסדר שמזמין, ממש כך, את הפיגוע שיפרק את ההסדר. החמאס לא מוכן לוותר על קסאם אחד, והגרעין הקשה של המתנחלים, סליחה על ההשוואה, לא מוכן לוותר על קרוואן אחד. אז מישהו חושב ברצינות שיש סיכוי לאיזה הסדר ביניים, כאשר את המפתחות להסדר מחזיקים רק, ואך ורק, אלה שמתנגדים להסדר? וכי השתגענו כולנו מרוב רצון לאיזה שקט מדומה, עד כדי כך שהרצון הזה שיבש את דעתנו? כן. השתגענו. אולי לא האמנו, אבל רצינו להאמין.

 

מי שביצע את הפיגוע ביום שלישי צוחק עלינו עכשיו. הוא וחבריו רצו לחסל את מה שנשאר מההודנא. הם רצו תגובה בנוסח איזה חיסול ממוקד. הם קיבלו בדיוק מה שהם רצו. הם לא רצו מדינה פלשתינית שאליה מובילה מפת הדרכים, אלא מדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן. גם כאן הם מקבלים מה שהם רוצים. הזמן פועל לטובתם. יש להם משתפי פעולה משלנו, בלי סליחה על ההשוואה, שגם הם לא מוכנים למדינה קטנה, אלא רק למדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן.

 

הטרור מנצח, משום שהוא מכריח אותנו לרקוד לפי החליל שלו. זו לא דעה. זו עובדה. אפשר לנצח את הטרור. אם וכאשר תקום הנהגה ישראלית שתחליט שישראל רוצה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא מדינה גדולה או דו-לאומית, כרצון אנשי הטרור, זה יהיה היום שבו יתחיל הניצחון על הטרור. אם וכאשר נחליט שהמטרה הזאת היא לא בת ערובה של איזה מטורף, הטרור יובס. אנחנו נרקוד לפי המטרה שלנו. לא לפי החליל של הטרור. זה יכול לקרות. זה עדיין לא קורה.