דיבורים וניצחונות

מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 8.6.01

 

על רקע הצרות המתרגשות עלינו זו אחר זו, בולטת מאוד התנהגותם השלווה של נבחרי העם: יש להם איזו בעיית שדרוג באיזה מלון, הם טרודים גם בנושא חדר הכושר וקערת הפירות, ואף מתאמנים בשירה – עניין שמזכיר את הבדיחה הישנה על הילד, שקיבל סטירה מאביו כי הביא תעודה שכולה שליליים פרט לעשר בזמרה.

כך או כך, יפה הם עושים בהקרינם עלינו את אווילותם הזחוחה. די להתבונן בהם כדי לדעת: העסקים כרגיל, הכל כשורה. ולא רק זאת  - הם גם מדברים. מתברר שעל אף היות המנהיג הראשון בדברי ימי עמנו מגמגם, יורשיו הם קשקשנים נפלאים: השר לאיכות הסביבה שלנו מחרף בשטף כאחד התגרנים. קצינת החינוך שלנו נושאת נאומי אהבת מולדת באוזני המורים. הנשיא שלנו אינו משתתק לדקה. השר בניזרי (שכחתי איזה תיק הוא מחזיק) מלהג כאחד הגזענים. שר התחבורה יצא עם מילה חדשה ומרגשת: "למכשל את קו התפר", והגדיל מממנו חבר הכנסת איתן שהביע רעיון בעניין "מרחב התפר" – אף זו אילוזיה מעולם הטלאי והאצבעון, שתכליתה להעניק לעם ישראל שלום וביטחון, בלי לומר "גבול".

חבר הכנסת איתן הציע לתחום את מרחב התפר בין שתי גדרות. גדר אחת קבועה, והשנייה – איך לא חשבנו על זה בעצמנו – ניידת. זו תמצא כמובן, ממזרח לקו התפר, ותנוע ימה וקדמה לפי הצורך. איך היא תנוע? לא ברור. ייתכן שפועלים פלשתינאים יקימו אותה מחדש כל בוקר, ויתכן שננצל את הטכנולוגיה החקלאית ונסיע אותה כמו קו השקייה לרוחב השדות. במקרה כזה, אפשר גם לחבר לגדר מערכת של חצציות וטפטפות, וח"כ איתן יימצא מגן על האזרחים וגם מגדל להם ירקות. מכל מקום, לא אתפלא אם הגדר המטיילת שלו תגיע במהרה לירדן, וכך צהא כל הגדה המערבית מרחב תפר אחד גדול, ובאלנו גואל.

השומע את כל ההבל הזה עלול להיתקף תוגה, אבל דווקא ברגעי הייאוש הגדולים, ניצנץ לו השבוע מגדלור של טוּב שכל ושפיות: שוב היה זה השר רובי ריבלין, אשר ביום רביעי בבוקר הופיע בטלוויזיה – מנומנם במקצת, אך חינני כתמיד – ואחר, שימו לב: "אנו נמצאים בתקופה המחייבת שיקול דעת מכריע, שממנו אפשר לחזור, לכאן או לכאן".

ובעברית: המצב קשה, יש להגיע למסקנות, ואז לסגת מהן לאן שמתחשק. באשר לטכניקה של רובי ריבלין, אני משער שמדובר בעזרתה הברוכה של הגרביטציה. כלומר, השר פוער את פיו, מטה את ראשו, והמילים "אנו" ו"נמצאים" ובתקופה" ו"מחייבת" ו"שיקול דעת", ו"לחזור", ו"לאן או לכאן" – פשוט נוזלות לו החוצה זו אחר זו. באשר לשאלה איך זה מצליח חבר ממשלה לפלוט קש וגבבא שכאלה בלי לגמגם ובלי להסמיק – זו שאלה מעניינת, אבל אל אוכל לענות עליה, כי אין לי ההכשרה המספקת בתחום הפיזיולוגיה והבלשנות.

 

לפני כמה חודשים הפיצה הסוכנות היהודית סיסמה: "הציונות תנצח". למה בדיוק התכוונו? איש אינו יודע. אחר כך קראו המתנחלים: "תנו לצה"ל לנצח". על איזה ניצחון דיברו? איש לא הסביר. עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים, טורחים פעילי הימין על הכנת ההפגנה שלהם בכיכר ציון, ממש מתחת לחלון החדר בו אני יושב. הם מקימים את הבמה, מנסים מיקרופונים, תולים את הכרזות: "חייבים לנצח את ערפאת".

האם הכוונה לחיסולו של ערפאת? לגירושו משטחי הרשות? לחנכו? להחלפתו? לגיורו? להזחלתו אל שולחן המשא והמתן? להעלאת כל נתיניו על משאוית? לא ברור ולא משנה. העיקר לנצח!

צר לי, אבל זה לא הסיפור של מכבי תל-אבי. שם נדרש הגניוס היהודי לשכור כמה גויים שישחילו למענו כדור דרך חישוק, ושיעשו זאת יותר פעמים מן היריב. אבל בשטחים הניצחון אינו ניתן לספירה ולא מקבלים גביעים. כאן יש רק משאלה סתומה, עורקים תפוחים, חירחור, צווחה: לנצח! כמו ששידרה מתנחלת משילה ממקום ההפגנה: "מתחשק לי לצרוח".

זהו. רק קברנו את הקורבן האחרון של הדולפינריום, ובבית החולים מפרפר תינוק שאבן ניפצה את ראשו, וגם לפלשתינים, תסלחו לי על התזכורת הלא נעימה, יש קורבנות. אבל הרמקולים למטה צועקים: "על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב", ו"איי-איי-איי, עוד לא אמרתי די, ואם לא עכשיו, אימתי?" וחמימות מתפשטת בעורקים, ותשוקה, ומתחשק לנקום, ומתחשק לנצח, והאמת היא שגם לי מתחשק לצרוח, שכבר ניצחנו את ערפאת, ויותר מפעם אחת.