דברים שאמר בליל הירצחו

מאת מרטין אינדיק, הארץ, 9.11.00

 

השבוע אנו מציינים את יום השנה החמישי להירצחו של יצחק רבין. בימים אלה של שפיכות דמים, של מחזות זוועה וחילול קודש - מן הראוי להרהר במורשתו של רבין ולשאול מה הוא היה אומר היום. האם היה מתחרט על הנתיב ההיסטורי שבחר ונוטש את דרך החתירה לשלום סופי עם הפלשתינאים? איני מאמין בכך. כדי לנסות לקבוע מה היה רבין אומר על המשבר הנוכחי חשוב לזכור, שמעל לכל הוא היה ריאליסט - נטול סנטימנטליות או רומנטיקה בגישתו למדיניות. הוא בא לשאת ולתת עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, משום שהגיע להכרה, שאין שום מנהיג פלשתינאי אחר, חוץ מהאיש הזה, שהשתמש באלימות ובטרור כדי לקדם את העניין הפלשתיני.

רבין השתתף במשך שנים במאמץ למצוא או לקדם מנהיגות פלשתינית חלופית. לאחר האינתיפאדה הראשונה הוא חשב שעשויה לקום "מנהיגות מקומית", אבל הוא גילה במהרה שזו קיבלה הוראות מערפאת. כראש ממשלה הוא הגיע להכרה, ששום התקדמות, או הסדר שלום, לא יהיו אפשריים אם לא ימצא דרך לשאת ולתת ישירות עם ערפאת. מהרגע שהגיע למסקנה הזאת לא נדרש לו זמן רב כדי לבוא למדשאת הבית הלבן וללחוץ את ידו של ערפאת. כפי שרבין נהג להזכיר לנו, "שלום עושים עם אויבים, לא עם ידידים".

הוא גם לא השלה את עצמו. הוא ידע שזה יהיה מסע קשה מאוד. אני זוכר את פגישתו הראשונה עם ערפאת בבית הלבן. כאשר הם התכוננו לצאת למדשאה הדרומית עם הנשיא קלינטון פנה יצחק לערפאת ואמר לו - אלה היו המלים הראשונות שאמר: "יש לנו הרבה עבודה". אני זוכר היטב את אותו יום סתיו בהיר. ראש הממשלה פתח את נאומו לעולם בקביעה הפשוטה: "גבירותי ורבותי, חתימה זו על המסמך, המעמד הזה כאן, אינו כה קל לי".

כמעט 30 שנה שירת רבין בצבא ההגנה לישראל, אבל בשלוש השנים האחרונות של חייו הוא לחם למען השלום, והקרב הזה נראה לו קשה הרבה יותר. ואכן, כפי שאנחנו זוכרים במיוחד בימים אלה, הלוחם ששרד בשלוש ממלחמות ישראל הקריב לבסוף את חייו במערכה למען השלום משום שהאמין בכל מאודו שאין דרך אחרת.

אף שהוא דיבר על קץ שפיכות הדמים והדמעות - הוא גם דיבר על הסכסוך הישראלי-הפלשתיני כעל סכסכוך "בן מאה שנים טעון מאין כמוהו בדעות קדומות, שנאה, שפיכות דמים וקשה ביותר לפתרון". ובכל זאת הוא האמין שיש נוסחה פשוטה: ישראל המתקיימת כמדינה יהודית דמוקרטית עצמאית, ולידה, כפי שאמר: "ישות פלשתינית, לא תחת שלטוננו, עצמאית, שבה שולטים הפלשתינאים בעצמם על עצמם". כך תיאר את חזונו בספטמבר 1995 כאשר חזר לבית הלבן לחתום על הסכם אוסלו 2. בפנותו ליו"ר ערפאת אמר: "אנחנו צריכים להיפרד. אבל לא מתוך שנאה אלא מתוך כבוד".

רבין ידע, ששלום עם הפלשתינאים אפשר לכונן רק על בסיס של כבוד הדדי. הוא ידע, שיש להתייחס לפלשתינאים כאל שותפים, לא כאל מנודים, וכי הם יצטרכו ללמוד לראות את הישראלים באותה דרך. כפי שאמר פעם, "כולנו אוהבים את אותם ילדים, בוכים באותן דמעות... ראינו את הפלשתינאים בקשייהם במשך דורות. אנחנו הרגנו אתכם ונהרגנו על ידיכם. אבל אנו צועדים עכשיו לצדכם לקראת עתיד משותף, ואנו רוצים אתכם כשכנים טובים".

כאשר הדברים הללו חקוקים בזיכרוני, אני מאמין שאני יכול לנסות לנחש מה היה יצחק אומר היום לנוכח המהומות ומעשי הלינץ', חילול בתי כנסת והמסגדים ומותם של ילדים וחיילים צעירים. אני מאמין, שהוא היה פונה לערפאת ואומר שוב מה שאמר ב-1995: "אני רוצה לומר לך, היו"ר ערפאת, אל תיתן לארץ זבת חלב ודבש להיהפך לארץ זבת דם ודמעות, אל תיתן. אם לא יתאחדו כל השותפים למעשה השלום למלחמה נגד מלאכי המוות של הטרור... נחלי איבה יחזרו ויציפו את המזרח התיכון".

לישראל ולפלשתינאים אסור לחזור לימים האלה. יש למצוא דרך לכונן מחדש את הברית שכרת יצחק רבין עם יאסר ערפאת ב-1993. זו היתה ברית, שבה הוחלפה אדמה תמורת שלום וביטחון, והעסקה הזאת עדיין מחכה למימוש. אין ברירה אחרת שכן אין פתרון צבאי לסכסוך הזה.

כשאנו שבים אל המשימה הזאת פעם נוספת השבוע - כשהזיכרונות על יצחק חיים בנו - כדאי לצטט חלק מהמלים האחרונות שאמר לפני חמש שנים, בלילה שבו נרצח: "זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה". המחבר הוא שגריר ארה"ב בישראל ושירת בתפקיד זה בשנת חייו האחרונה של יצחק רבין.

 

מרטין אינדיק הוא שגריר ארה"ב בישראל