כבר לא שואלים שאלות

 

אין ויכוח על הצורך לרדוף אחרי מחבלים וארגוניהם. אבל האם ייתכן שמישהו אצלנו החליט שכל החברה הפלסטינית היא המטרה?

 

אלכס פישמן, וואינט, 21.10.03

 

 

מה שהכי נורא הוא, שבעימות הזה עם הפלסטינים הידרדרנו לשלב שבו הפסקנו לשאול שאלות. זו הפכה להיות מלחמה חסרת שאלות, ומי ששואל – חוטף.

 

אתמול ביצע חיל האוויר סדרה של תקיפות אוויריות ברצועת עזה נגד מה שהוגדר כמטרות של ארגוני טרור: סיכול ממוקד והרס מתקנים. תוצאת הלוואי: עשרות נפגעים, מרביתם אזרחים שאין להם מן הסתם קשר לארגוני הטרור. ועדיין, מי שמעיז להרים גבה, לשאול, להציג אלטרנטיבה – מקבל מיד תווית של בוגד. הפכנו לחברה חסרת סבלנות, המאמצת מבלי להניד עפעף נורמות פגומות.

 

אולי, באופן הכי ענייני, הכי בסיסי, שיטת הפעולה שבה נקט אתמול חיל האוויר – שגרמה, כאמור, לעשרות אזרחים נפגעים – דווקא מאריכה את המאבק מול הפלסטינים ולא מקצרת אותו? אולי היא דווקא מעמיקה ומרחיבה את מעגלי השנאה לדורות? אולי היא מדרבנת לעוד הסלמה, לעוד פיגועים?

 

נראה שהעימות והאלימות הפכו למטרה בפני עצמה. סדרת הפעולות הצבאיות אתמול נועדה לתת מענה למתקפת הקסאמים ולשחרר קצת יצרים אחרי הריגת שלושת החיילים בעין-יברוד. אבל המתקפה הזו היא רק עוד סיבוב אחד בעידן הדשדוש בבוץ, שבו אנחנו שקועים, שחוץ ממלחמה לא קורה בו כלום. אין ממשלה פלסטינית, אין תוכנית מדינית, אין אמריקנים, אין שום גורם שישלוף אותנו ממנו. כל הדלתות נעולות – אין אף דלת פתוחה להידברות.

 

וכפי שכבר אמרו הרמטכ"ל ושר הביטחון – בדיונים פנימיים בשבוע שעבר – זהו מצב שיכול להימשך חודשים ואולי יותר. הדשדוש הזה מכניס אותנו כנראה לאיזה סוג של קהות חושים.

 

אין ספק: הטייסים יצאו אתמול מחדרי התידרוכים עם פקודות הומניטריות בכיסם. אבל התוצאות הפוכות. הטייסים הם לא קוסמים, והבעיה היא לא בהם.

 

איפה הקווים האדומים שאנחנו מציבים לעצמנו במלחמה הזו? עד כמה ניתן לפגוע בחפים מפשע? אין ויכוח על הצורך בסיכול ממוקד כחלק מן המלחמה הזו. אין ויכוח על הצורך לרדוף אחרי מחבלים וארגוניהם. אבל האם ייתכן שמישהו אצלנו החליט שכל החברה הפלסטינית היא המטרה? כי אם כן, באמת אין גבולות, ואנחנו נשארים עם המלחמה לשם מלחמה, עם הרג לשם הרג.