לא רואים את הכיבוש

 

עמירה הס, הארץ, 22.8.01

 

 

האינתיפאדה הזאת נחלה עד כה כישלון חרוץ. היא לא מצליחה להגשים שלוש ממטרותיה הפוליטיות הברורות: להסביר לציבור הישראלי בפרט ולעולם בכלל, שהנוכחות הישראלית בשטחים היא כיבוש נטו; להסביר כי הכיבוש - שליטה על עם אחר בתוך אדמתו, באמצעות כוח צבאי, ובלי שלאותו עם תהיה זכות הכרעה בנוגע לחייו - הוא דבר פסול מוסרית ורע מבחינה מדינית פרגמטית; להסביר שלפלשתינאים נמאס מהכיבוש הזה. השגת שלוש המטרות האלו היא תנאי הכרחי להגשמת המטרה העיקרית של האינתיפאדה: עצמאות פלשתינית.

 

הסיפור של כל מערכות השליטה וההשתלטות הוא הסיפור של ההתנגדות להן. לא צריך להרחיק לכת לדרום אפריקה, או לתקופת העבדות באמריקה, או לדיקטטורות של בריה"מ ומזרח אירופה. ההגמוניה הגברית בחברות מודרניות לא הייתה מסופרת ולא הייתה בתודעה, לולא קראו נשים תגר עליה. הדומיננטיות הממסדית האשכנזית בחברה הישראלית הייתה ממשיכה להיראות כאחד מסדרי עולם, לולא מרדו בה בני השכונות "והפנתרים השחורים".

 

ההתקוממות הפלשתינית ב-1987 הצליחה להבהיר לישראלים רבים ש"ערבים" הם לא רק שווקים מעניינים וכוח עבודה זול, אלא גם אוכלוסייה אזרחית שחייה מנוהלים על ידי ישראל וצבאה, שמשלמת מסים לישראל, אבל אין לה זכות בחירה והתערבות במערכת ששולטת עליה. אך ההתקוממות לא הצליחה לשכנע את רוב הישראלים ואת ממשלותיהם שהנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967 היא דבר רע שיש לשים לו קץ: עובדה שההתבססות הישראלית באותם שטחים העמיקה, באמצעות הרחבת ההתנחלויות והגדלת מספר המתנחלים, שליחיה של מדיניות ההשתלטות הממשלתית (ולא, כפי שאוהבים להציג אצלנו: כוח עצמאי שכפה את רצונו על הממשלות).

 

בשבע השנים האחרונות תהליך ההתבססות וההתנחלות נמשך, ואילו המלה כיבוש נמחקה כמעט לגמרי מהלקסיקון שלנו. סמכויות ניהוליות-אזרחיות מצומצמות למדי על רוב האוכלוסייה הפלשתינית הועברו לידי הרשות, בלי שליטה על המים, האדמה, חופש התנועה והתעסוקה של האוכלוסייה. העובדה שסמכויות ניהוליות אלו נתחמו בתוך שטח גיאוגרפי מינימלי, מקוטע במובלעות המוקפות בבסיסי צבא ישראליים והתנחלויות, כלל לא נראתה לישראלים כסותרת את הבנתם, ש"כבר אין כיבוש". את "הכיבוש" החליפו המונחים "שטחי B ,A ו-C" נעדרי הקונוטציה השלילית. השטחים נהפכו מ"כבושים" או "מוחזקים" ל"שטח שבמחלוקת" ואחר כך בהדרגה ל"שטח ישראלי", שישראל ברוב נדיבותה מוכנה "לוותר על חלקים ממנו".

 

תהליך אוסלו הניב מיאסר ערפאת מכתב התחייבות ליצחק רבין, שהוא יפעל להפסקת מעשי אלימות וטרור. רוב הציבור הישראלי קלט את מציאות הכיבוש לא כסוגיה מוסרית וערכית ראשונה במעלה, אלא כפונקציה של רמת ההתנגדות הפלשתינית לה. ברגע שהפלשתינאים הבטיחו לעצור את "האלימות והטרור" - מציאות הכיבוש נעלמה מהתודעה הישראלית.

 

בישראל לא זוכרים שההבטחה הזאת של ערפאת ניתנה בתמורה להבנה בינלאומית ופלשתינית שישראל תשים קץ לשליטתה על הפלשתינאים. דברי מחאה פלשתיניים רשמיים, פה ושם, על התמהמהות ישראלית ביישום ההיערכות מחדש בשטחים ועל הרחבת ההתנחלויות, התאדו באווירת השכנוע הישראלי העצמי, שאין כיבוש. באווירה כזאת, ברור מדוע הגרסה הישראלית הרשמית לקמפ-דייוויד התקבלה ללא עוררין, מדוע הזהירות הפלשתינית בחתימה על הסכמים לא גמורים התפרשה כדחייה של כוונות ישראליות טובות, מדוע העובדה שסיפוח של התנחלויות באזורי מפתח אסטרטגיים לא נתפשה כפי שהיא: אמצעי של הנצחת השליטה על ישות פלשתינית מדינית מפוצלת.

 

האינתיפאדה פרצה כי הציבור הפלשתיני מאס במציאות זו של כיבוש שמאמץ שמות אחרים, ידידותיים למשתמש המערבי במאה ה-21. אבל מכיוון שהציבור הישראלי לא רואה את הכיבוש, האינתיפאדה נתפשת בעיניו כמעשה תוקפנות חד צדדי ובלתי מוצדק, לא כפעולת התנגדות שכל ההיסטוריה האנושית מלאה בדומות לה. מימיה הראשונים של אינתיפאדה זו חש הציבור הישראלי קרבה גדולה לישראלים שבשטחים, שהיו המטרות הראשונות להפגנות, לאבנים ואחר כך לירי הפלשתיני: החיילים הם הרי ילדינו, המתנחלים הם קרובינו. הם נתפשים כאוכלוסייה שלווה, המותקפת בבתיה. התסכול הפלשתיני מהמחיר הכבד המשולם על אינתיפאדה שלא הצליחה להבהיר לישראל ולעולם שמדובר בכיבוש, עושה נפשות לטקטיקה של פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. אנחנו, אם כך, בראשיתו של סיפור הכיבוש הישראלי. וזה מפחיד.