חודייבה שלו

מאת אברהם טל, הארץ, 13.10.00

 

הנחת היסוד לנכונותה של ממשלת ישראל לחתום על הסכם אוסלו היתה, שהפסקת מעשי האיבה (האינתיפאדה) וכינון דו-קיום בין הפלשתינאים לישראלים במשך חמש שנות הסדר הביניים יקרבו את העמים וייצרו ביניהם יחסי אמון. על בסיס זה יהיה אפשר לגשת ביתר קלות לפתרון הבעיות הקשות באמת - הגבולות הסופיים (לרבות ההתנחלויות), ירושלים והפליטים - ולכונן שלום בר קיימא בין שני העמים בשתי מדינות עצמאיות.

כיום ברור בעליל, שהנחת יסוד זו לא התממשה. השנים שחלפו לא קירבו את העמים ולא יצרו יחסי אמון ביניהם. אפשר לטעון, שחלק מהאחריות נופל על ישראל, ובמיוחד על ממשלת נתניהו בשנים 99'-96'; אבל הקשיים הראשונים ביצירת האמון נוצרו כבר בתקופת ממשלת רבין והתעצמו בימי ממשלת ברק - שהכריז על שאיפתו להגיע להסדר סופי בתוך תקופה קצרה, ושום בר דעת לא יטען שלא התכוון לכך. הוויתורים שברק הניח על שולחן דיוני קמפ דייוויד בקיץ זה בכל שלושת נושאי הסדר הקבע היו מעל ומעבר לוויתורים שהסכימה להם כל ממשלה ישראלית - ומעבר למה שרבים (לאו דווקא אנשי ימין) חשבו למוצדק.

באוקטוברר 2000 ישראל עומדת מבחינת נושאי הסכסוך העיקריים במקום שבו עמדה בספטמבר 93': שום מחלוקת יסודית לא נפתרה, והקשיים בדרך לפתרון נראים לא פחות גדולים מכפי שנראו לפני שבע שנים. מצד אחר, עמדת ישראל מול הרשות הפלשתינית גרועה לאין ערוך בהשוואה למצבה אז: חלק גדול מה"קלפים", ובעיקר הטריטוריאליים, נמסרו או הובטחו; אזורי הריבונות של הרשות מקנים לה עמדות טובות ולעתים שליטה על יישובים יהודיים וצירי תחבורה; לרשות צבא רגלים מאומן, המונה בין 40 ל-50 אלף איש; מחיצת הקו הירוק בין ערביי ישראל לבין השטחים נפלה; הרשות נהנית ממעמד מדיני ודיפלומטי שאש"ף לא חלם עליו כשנחתם הסכם אוסלו. ב"אינתיפאדת אל אקצה" הפלשתינאים עושים בעזרת נכסים אלה בדיוק את מה שמתנגדי אוסלו צפו שהם יעשו לאחר שימצו את היתרונות הטמונים בהסכמי הביניים.

קטיעת המו"מ בידי ערפאת מחזקת חשד בכוונותיו האמיתיות, ומפגש הפסגה בקמפ דייוויד הוא תמרור אזהרה. במפגש זה חש ערפאת, כי בהמשך המיקוח הוא לא יעמוד נגד ברק לבדו, אלא גם נגד נשיא ארה"ב, שחשב כי ויתורי ישראל הם בסיס הוגן להסכם. בתנאים אלה אין מבחינתו טעם בהמשך המו"מ, והגיעה העת למיצוי השלב הבא: אלימות עממית ולחץ של העולם המוסלמי (כולל ערביי ישראל) וכמה ממדינות המערב האוהדות.

האם ערפאת מעוניין באמת בהסדר קבע ובסיום סופי של הסכסוך? בעבר עורר חשד בנאומיו, שבאחדים מהם הזכיר את הסכם חודייבה (בשנת 628 הסכימו מוחמד ובני קורייש שליטי מכה על תקופת שלום ל-10 שנים; שנתיים אחרי חתימת ההסכם השתלט מוחמד בכוח הזרוע על העיר). מזרחנים ידועים נחלקו בפרשנות של השימוש במושג, שכפשוטו נותן צידוק להפרת חוזה עם כופרים, שנחתם מעמדת נחיתות.

בנאום שנשא באוניברסיטת אל-אזהר באוגוסט 95' אמר ערפאת: "...אחר כך בא הסכם (אוסלו) על הטוב והרע שבו. ואם מישהו מכם יש לו איזו התנגדות להסכם אוסלו, הרי לי יש אלף. אבל אחי, אני רוצה להזכיר לכם דבר מה: כאשר הנביא חתם על הסכם חודייביה... אני רק מזכיר לכם. אינני מביא דבר משלי, רק מזכיר לכם". הנאום שודר והוקלט, מהבעת הפנים ושפת הגוף של הדובר היה ברור איזה מהפירושים האפשריים מקובל עליו.

רק בעתיד יהיה אפשר לדעת, אם ערפאת התכוון באוסלו להשיג הסדר שישכין שלום אמת בין שני העמים. אבל בניהול הסכסוך הישראלי-הפלשתיני בשלביו הבאים ראוי שנביא בחשבון גם את לקחי חודייבה.