כן, אנחנו יכולות לנהל את המדינה יותר טוב מהגברים

 הנשים מ"ארבע אמהות" שוב בדרכים, הפעם למען יציאה מהשטחים

מאת ציפי שגיא, מעריב, 13.11.00

 

אחרי שהצליחו להוציא את צה"ל מלבנון מקימות עתה ברוריה שרון וחברותיה לארגון "ארבע אמהות" ארגון חדש, "נשים ואמהות לשלום", במטרה להוציא את הילדים-החיילים מהשטחים. על סדר היום שלהן: הידברות בגובה העיניים ויצירת מעגלי שיח עם הפלסטינים, כמו גם עם המתנחלים. הן קוראות "נצרים תחילה" בתביעה לפנות את ההתנחלויות, שלדבריהן מהוות מכשול לשלום, ופונות לראש הממשלה ברק להמשיך לנהוג באיפוק כדי למנוע את התלקחות המזרח התיכון כולו.

 

ברוריה שרון (58), ספרנית ואם לחמישה ששלושה מבניה שירתו בשטחים במהלך האינתיפאדה, מספרת שאחד מבניה הגיב באדישות לידיעה בעיתון על אשה שנרצחה בידי בעלה ואמר: "היא עיצבנה אותו וחטפה". בעיניה זה עוד סימן מובהק לכך שהכיבוש משחית. כמו אז, לפני היציאה מלבנון, גם עכשיו הן מדגישות את הקול הנשי, שבא ממה שהן מגדירות כ"מקום של חמלה".

 

"כאשה, קל לי יותר להזדהות עם הנושא הזה של שולט-נשלט", אומרת מיכל פונדק-שגיא (43), מנחת קבוצות ואחותו של ד"ר רון פונדק, מי שישב אל שולחן המשא ומתן עם הפלסטינים בעת כינון הסכמי אוסלו. אח אחר שלהם, אורי, נפל במלחמת יום כיפור והוא בן 19.

 

תבונת המים

 "באחת הפעמים שהתראיינתי בטלוויזיה נשאלתי על-ידי המראיין, בציניות ובארוגנטיות שובניסטית: 'אז מה, אתן הנשים באמת חושבות שאתן יכולות לנהל את המדינה'. התשובה שלי היא: כן, אנחנו יכולות לנהל את המדינה, ואנחנו נעשה את זה הרבה יותר טוב ממה שראינו עד היום, כי ממה שהוכח לנו עד היום, כשהגברים ניהלו את המדינה, הלכנו ממלחמה למלחמה, מבוץ לבוץ.

 

"הגברים יוצרים לנו את הסיטואציה הזאת גם עכשיו; הם אנשי הביטחון. גם אנחנו יכולות להשתמש במלים האלה של ביטחון, אנחנו לא פחות אינטליגנטיות. וזה שאנשי הצבא הפכו להיות מחוספסים וחסרי רגישות, זה מה שקורה לילדים שלנו בשטחים כבר 33 שנה. הכיבוש משחית את נשמותיהם. זה גם מה שקורה לנו כחברה: אנחנו עוברים תהליך של השחתה, שמוביל לגזענות. חושבים שדם פלסטיני הוא אחר, שכאב של אם פלסטינית הוא אחר. הם הרי חיות, מה זה משנה, יש להם כל-כך הרבה ילדים, אז הם יעשו עוד אחד. אני יכולה להתחבר לכאב הזה, כשדופקים אצלך בדלת ואומרים לך שאין לך בן, שאין לך אח".

 

אתן מבדילות בין טבע 'נשי' לטבע 'גברי'?

 

מיכל: "הגברים רואים הכל דרך חור הקנה, שמכוון למטרה מאוד מדויקת. ל זוגות שבאים אלי לייעוץ אני אומרת: נקלעתם לצרה, הדלת נעולה? תחשבו על עוד אלטרנטיבה איך להיכנס הביתה. לא מיד פורצים את הדלת".

 

זהרה ענתבי (48), נשואה ואם לשלושה, כיום סטודנטית לפילוסופיה ותולדות האמנות: "בפירוש כן. להליכה הנשית אני קוראת 'תבונת המים', מים שיודעים לעקוף את סלע במהלך הזרימה שלהם. אני חושבת שבעשייה הנשית יש תבונה מעבר להתמדה ומעבר ליכולת להקשיב גם לאחר. בהידחקות ההיא מול הדלת בקמפ-דייויד, אם היה לברק שכל של אשה הוא היה קד ומחווה בידו במין 'עזוב, אנחנו הרי לא נדחקים'. מחווה קטנה יכולה לחמם.

 

"כשנפגשנו עם רפול הוא הראה לנו מפה ושאל אותנו איפה זה חלסה. אנחנו הרי סתומות, נשים. כל מה שאנחנו יודעות זה להכין ספגטי".

 

מה הקפיץ אתכן להתארגן מחדש?

 

מיכל: "הפלנו את ביבי, וסוף-סוף היתה בנו אופטימיות. ארזתי את כל השלטים והיונים, הוצאתי הכל מהבגאז' ושמתי בעליית הגג, אלא שאז באה הנפילה. ברק מאוד איכזב אותנו. מה שהיה הקטליזטור שלנו לצאת החוצה אלה כל החברים שהוא אסף לידו. שוב חזרנו לתקופה שבה הנשים ישבו בבית, הכינו חבילות וסרגו צעיפים וכובעי גרב, ושוב המרקע מלא ב'מבינים' , אלה שבאמת יודעים. חזרנו לאותו מקום שחשבנו שיצאנו ממנו.

 

"כשברק התמודד בבחירות ניגשתי אליו ואמרתי לו: אני רוצה רק דבר אחד. אנחנו מודיעות לך ברור-ברור, שאת פס הייצור למלחמות הבאות אנחנו סוגרות. הוא טפח לי על השכם, מין טפיחה חצי אבהית חצי צבאית, ואמר: 'אין לך מה לדאוג'. אבל אני חושבת שלכל האמהות יש סיבה גדולה מאוד לדאוג, לנוכח השאננות וההליכה בדבר המאוד ברור הזה שכשהילד שלי יגיע לגיל 18 הוא יצטרך ללכת לצבא".

 

ברוריה: "הלחץ להתארגן שוב בא דווקא מבחוץ. ארגוני נשים, שפועלים כבר שנים, ממש כפו עלינו להיכנס שוב לפוליטיקה, בנושא הביטחון. המדינה הזאת לבושה במדים מכף רגל ועד ראש. מי שגמר את צה"ל בדרגה גבוהה מיד יודע לנהל חברות ומפעלי-ענק. כל המפלגות מיד חוטפות אותם, כי על פיהם יישק דבר".

 

אתן נבנות היום על הניצחון שלכן ב"ארבע אמהות"?

 

זהרה: "ניצחון זו מלה מאוד גברית. אני מעדיפה את המלה 'הצלחה'. הדימוי שיש לי בראש, כשאני חושבת על כוח נשי מובהק, הוא הטיפוס על הקילימנג'רו. שאלתי פעם בחור מטפס הרים מי מגיע יותר מהר למעלה, גברים או נשים, והוא אמר לי: 'נשים, באחוזים ניכרים'. זה מסמל אצלי עשייה נשית, שמתאפיינת בהתמדה. גם כשקשה את לא מרפה לרגע".

 

ברוריה: "ב'ארבע אמהות' היה מקום לקול הנשי, והיה מקום גם להרבה גברים, אבל בציבור זה התקבל כארגון של נשים. זה היה אקט של הצלת חיים והכנסת שכל לראש".

 

זהרה: "בתפישת העולם שלי אני לא יכולה לקבל 'ככה נתון'. כאשה, מרגע שפקחת את העיניים בבוקר ואין לך לחמנייה לילדה, תמצאי אלטרנטיבה: לחם, קרקר, עוגה. אם תשאירי את בעלך לבד הוא תכף יצלצל ויגיד: 'אין סנדוויצ'ים, מה עושים?'

 

"על הרצף שבין שחור ללבן יש אלף פתרונות אחרים. אם זה רק 'כן' או 'לא', זו תמיד מלחמה. במדינה כמו שלנו, כשמשהו משתבש האלטרנטיבה של מלחמה תמיד זמינה: 'יאללה, ניכנס בהם. הם מבינים רק כוח'".

 

ברוריה: "במציאות של היום במזרח התיכון אנחנו הרעים, אבל מגיע הרגע שבו צריך להעמיד דרישה בפני הצד השני, שגם הם יבינו שאלימות זו לא הדרך. אנחנו יכולים וצריכים לעשות הרבה בשביל זה. אם יש תקרית, אפשר להנמיך את הקצב שלה.

 

"מי שמרגיש חזק, עם כוח, הוא זה שיכול להיות נדיב. להושיט ראשון את היד. אם אתה לא נדיב, סימן שאתה חלש. צריך להבין דבר בסיסי: הגוף שלנו חסון ומוצק, אבל הראש שלנו עדיין גלותי, ומהראש הזה באים הפחד, החרדה והאימה מפני הגביר שאומר לך מה לעשות".

 

מיכל: "אנחנו שומעים עכשיו שנעשו מינויים בלשכת ברק, של שני בכירים לשעבר במוסד. בעיני זו רגרסיה. במקום ללכת קדימה קיבלנו ראש ממשלה שהוא גנרל, ועכשיו מתחיל למלא את הממשלה בכל מיני אנשי מוסד ושב"כ לשעבר ומגדר את עצמו עם החונטה שלו".

 

המינוי של השרה יולי תמיר הוא בעיניך עלה תאנה?

 

"אני בכלל לא שומעת אותה, היא נבלעה בתוך האפרוריות, וגם לא את קולם של ארגונים כמו 'שלום עכשיו', של חבר'ה צעירים שהיתה להם מטרה".

 

זהרה: "מה שמפליא אותי זה שבמשך חודש ימים לא היו נשים במדינת ישראל. היו רק גברים שפירשו גברים, גנרלים. היתה כאן בפירוש התייחמות צבאית. ההתנגדות שלי היא לא כלפי הצבא, אלא כלפי הצבאיות, כלפי הכוח ומה שהוא מאפשר".

 

אותן טענות שהיו נגדכן ב"ארבע אמהות", כמו למשל שאתן מדברות מהבטן, נשמעות גם היום?

 

מיכל: "באמת השאלות ששאלתי את עצמי באו מהבטן, אבל הדברים עברו לראש".

 

ברוריה: "בזמנו טענו נגדנו שאנחנו מחלישות את הצבא. אמרתי אז שאני חושבת שהאופן שבו צה"ל מתנהג בלבנון הוא זה שמחליש, שאני מאמינה בכוח של צה"ל, אבל שצה"ל לא משוכנע בכוח של עצמו. עכשיו זה אותו דבר".

 

זהרה: "ראש עיריית קרית שמונה חיים ברביבאי אמר באחרונה, שאם היתה לו אמא מ'ארבע אמהות' הוא היה מעדיף להיות יתום. לדעתי, האמירה הזאת נובעת מתוך פחד מאוד גדול, כי הוא יודע שאם התחלנו במהלך הזה אנחנו נסיים אותו. אני חושבת שהוא מביע איזשהו כעס על מצב מאוד מייאש, ובמצב כזה להגיד 'אני מאוד מיואש' זה לוקסוס לא נורמלי".

 

מה תשיבו למי שטוען שאמהות פלסטיניות שולחות את ילדיהן להיהרג?

 

ברוריה: "הפלסטינים נמצאים היום במקום דומה לזה שבו אנחנו היינו במאבק שלנו נגד הכיבוש הבריטי. גם אנחנו הוצאנו אז נערים בני 13-14 ואימנו אותם בקפ"פ, אמהות ידעו שהן שולחות את הנערים להילחם למען המדינה. זה לא הגיוני שאני אדרוש מאם פלסטינית שתצא נגד המנהיגות שלה, כשהיא חושבת שהמנהיגות מובילה את העם הפלסטיני למדינה.

 

"הפלסטינים הגיבו בברכה על הקמת התנועה שלנו, והם פונים לממשלת ישראל להקשיב לקול האמהות. אז בבקשה, תקשיבו גם לקול האמהות אצלכם: מדוע האמהות מאפשרות לילדים ללכת לחזית, מפני שערפאת צריך את זה לתמונות שלו?"

 

מיכל: "חברה שגרה ברמאללה סיפרה לי על חברה שלה שדפקו אצלה בדלת והודיעו לה שהבן שלה נהרג. היא אמרה: 'לא יכול להיות, הבן שלי ישן עכשיו במיטה', וכשניגשה לחדרו לבדוק היא מצאה את המיטה שלו ריקה. הילדים בורחים להן מהבית והן לא מצליחות להשתלט עליהם. מדובר פה בשכבת עוני, מחנות פליטים, שכבה מאוד מצומצמת של אנשים שחיים בתת-תנאים במשך שנים של דיכוי, עם ביוב פתוח וחרא שזורם ברחובות, שאוכלים כבר חודש וחצי רק עדשים כי הם בעוצר. מה יש לילד כזה בבית? יש לו אבא מובטל, שלא יכול לעבוד כי יש סגר, ואמא שעסוקה באיך להחזיק את הילד בבית שאין בו כלום, בעוד שכולם יוצאים לרחובות. אנחנו יצרנו את הסיטואציה הזאת, ואנחנו צריכים למצוא פתרון לבעיית הפליטים".

 

אשה היתה מבינה

מה אפשר לומר היום למה שמכונה "השמאל המבולבל" לנוכח הלינץ' שנעשה בחיילי צה"ל?

ברוריה: "כשאת מסתכלת על דבר נורא כזה, תלמדי מזה על עצמך. איפה זה יכול לקרות לך. גם בשנות השבעים המון זועם בבית שאן עשה לינץ' בגופות של מחבלים וזרק אותן מהחלון. הרבה יהודים גם ניצלו בזכות ערבים".

 

זהרה: "ואני אומרת: שמאל, ממה התבלבלת כל-כך, לא ידעת שיש לנו כוח רב? אנחנו מכריזים על עצמנו כעל דמוקרטיה, אבל אנחנו כובשים ושולטים בעם אחר ושוללים את זכויות האזרח שלו. לא ידעת שפה, בתוך מדינת ישראל, יש אזרחים שחיים עם ביוב פתוח ליד הבית, שאין להם חימום בבתי הספר? לא ידעת שהם רואים שאצלנו יש חימום, שמכסות המים שלנו פי אלף גדולות משלהם על אותה כמות של אוכלוסייה?

 

"צריך לחזור ולדבר. אסור לדחוק מישהו לפינה, גם אם הוא בר-פלוגתא שלך, כי אז אין לו מה להפסיד והוא הופך להיות הרבה יותר מסוכן. כשאתה בא ואומר למישהו: 'אני גוזר עליך את השלום בתנאים שלי, בזמן שאני מקציב לך', אולי הוא לא יכול, אולי הוא עוד לא בשל מול האנשים שלו, מול כלל העולם הערבי, שרוצה לראות איך הוא נלחם על הר הבית, ואם הוא יפסיד אולי יג ידו לו 'ויתרת על הערכים המוסלמיים'. זה כמו לתת לתינוק בן יומו פילה מיניון ולהגיד לו: 'זה הכי טוב שאני יכול לתת לך. עכשיו תבלע'.

 

"תהליכים לוקחים זמן. תהליכים מביאים בחשבון גם ענווה, יחסי חיבה בין מנהיגים, שיכולים להכריע לכאן או לכאן. יכול להיות שאת ערפאת, הסמל שלהם, השפלנו. יכול להיות שבפריז, כשכולם הלכו לחתום והוא עמד שם בפינה, הוא לא יכול היה לומר 'לא' ולא יכול היה לומר 'כן'. אשה היתה מבינה בטן נעלבת".