כאשר אנחנו מנצחים

 

דני רשף, חוסן, 13.8.01

 

 

במגירות צה"ל ומשרד החוץ יש הרבה תוכניות מגירה, שנהגו על ידי טובי המוחות, למצבי משבר ומצוקה. מה נעשה באם המצב יתדרדר, כיצד נגיב לפיגוע או ללחץ בין לאומי קשה. כמעט לכל מצב רע יש תוכנית מוכנה מראש. רק לדבר אחד אין לנו כל תוכנית. מה נעשה עם ההצלחה, כיצד ננצל את הניצחון. 

 

ברגע הנדיר שלאחר הניצחון המדהים בששת הימים ב-67, בזמן היסטורי קצר יכלנו, בצורה חד צדדית, לקבוע את גבולות המדינה, את מהותה הדמוקרטית ואופייה היהודי. כאשר הודיע משה דיין, שר הביטחון, מיד לאחר הניצחון שהוא "מחכה לטלפון מהערבים" כלשונו, הפך את הערבים באחת לשותפים פעילים בחזון הציוני, אותנו לממתינים פסיביים לאותו טלפון ואת החברה הישראלית לשסועה בוויכוח פנימי, מה באמת רוצים ומתכוונים הערבים בצדו האחר של הטלפון. הציבור בישראל מגדיר עצמו, במידה רבה, דרך התייחסותו לערבים עד כדי כך שגם 34 שנים מאוחר יותר, בעיצומו של מאבק דמים, מותנת אחדותה של ממשלת ישראל בסוגיית המו"מ עם הפלשתינים. יש אפילו הטוענים שערפאת הוא ממליכם ומפילם של ראשי ממשלות בישראל. בשטח נוצרה, מאין סוף שיקולים קואליציוניים קצרי טווח, מציאות שבה לא סיפחנו את השטחים אך גם לא ניתקנו מהם. שבה הדמוקרטיה היהודית שלנו מתנגשת עם שליטתנו בעם שאינו רוצה בנו. נידונו להיות או כובשים או נסוגים. 

 

במלחמת לבנון הארוכה ידענו כישלונות רבים אבל גם הרבה מאד הצלחות. בהעדר תיק "נצחון" לא נוצל אף הישג, מאז הוקמה רצועת הביטחון ב-1985, בראיה מפוקחת  של המציאות להערכות מחדש. מג'זין הגוססת זה שנים ברחנו במצוקה, מרצועת הביטחון נסוגנו תחת אש. הכל מפני שלא העלינו על דעתנו לעשות את אותם צעדים דווקא במשולב עם ההצלחות הצבאיות שלנו. הצלחות שהביאו, למשל, את הרמטכ"ל להכריז ביהירות בספטמבר 99 "אנחנו מנצחים בלבנון" וזאת פחות משנה בטרם עזבנו את לבנון. כאשר אין ניצול הצלחה קל מאד לעבור ממצב של יוזם לנגרר והכישלון ממתין מעבר לפינה.

 

במאבק הנוכחי עם הפלשתינים יהיו עוד רגעים כואבים אך, מטבע הדברים, גם הצלחות. כיצד ננצל דווקא את ההצלחות לעיצוב דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. איננו יכולים לעצב את גבולותינו כפרס לטרור, ככניעה לאלימות.  אך בהחלט כניצול של הישג מדיני או צבאי  באופן שיגביר את הקונצנזוס הלאומי, ישפר את אחיזתנו בשטחים שהם כן חיוניים וחשובים לקיומנו וישחרר אותנו משליטה בעם עוין ומחיכוך בלתי נסבל אתו.  

 

תהליך ההתכנסות שלנו לגבולות מצומצמים יותר  ומוסכמים על רובנו חייב  להיעשות לא ככניעה לטרור אלא דווקא כניצול הצלחה. ביכולתנו לבנות מדינה יהודית דמוקרטית על חשבון ארץ ישראל השלמה, מדינה שבה המחלוקות בינינו יהיו על חברה וכלכלה,  אופייה הדמוקרטי ויחסינו עם המיעוט הערבי שבתוכנו. ספק אם התהליך אכן יביא שלום אבל כן יחזק אותנו באחדות המטרה, בערכינו  המוסריים וביכולתנו לבצר את מדינת היהודים במזה"ת.  צריך שנדע להכין עצמנו מראש, בתיק מגירה, לניצול ההצלחה.