בני ערובה

 

ככל שדיכוי האוכלוסייה הפלשתינית נמשך - קולה של ישראל מאבד ממשקלו המוסרי במאבק על זכויות האדם, לרבות המאבק באנטישמיות.

 

תום שגב, הארץ, 21.11.03

 

 

אלפי יהודים טובים מאמריקה באו השבוע לירושלים לכנס הזדהות עם משהו מעורפל למדי הקרוי בפיהם "ישראל". הם נזהרו שלא לומר, אם התכוונו לישראל של אריאל שרון או לזאת של יוסי ביילין, לישראל העשירה או הענייה, לזאת של ש"ס או לזאת של יוסף לפיד. הם אמרו רק "ישראל", כפי שאנשים אומרים "אהבה", בלי להגדיר לעצמם אל נכון למה הם מתכוונים. זו דרכם להתחמק משותפות אמיתית.

 

היהודים מראים עצמאות ניכרת בנוגע לחלוקת הכספים שהם אוספים - כמה יישאר שם, כמה יגיע לישראל, ומי יוציא את הכסף, הג'וינט או הסוכנות. אך בדרך כלל הם מתירים לאלה מהם המתוארים כ"מנהיגיהם" לתמוך בכל ממשלה נבחרת המכהנת בישראל, בלי שיערערו על עיקרי דרכה. זאת גישה מסוכנת; כי ישראל מצדה נוטה להתעלם מהשפעת מדיניותה על חייהם של היהודים.

 

הממשלה מרבה להביא בחשבון כיצד יגיבו על החלטותיה בבית הלבן, ומה יכתבו עליהן ב"ניו יורק טיימס", מה יראו בסי-אן-אן ומה יגידו באו"ם. רק לעתים רחוקות היא שואלת את עצמה, כיצד מדיניותה תשפיע על מצב האנטישמיות, למשל.

 

עיון במסמכים היסטוריים מראה, שגם בעבר לא נמנה בדרך כלל שיקול זה עם השיקולים שהולידו את החלטות הממשלה. ישראל מסייעת בדרכים שונות לאבטחת מוסדות יהודיים בחו"ל, אך הנחת היסוד היא, שמקומו של יהודי בישראל, ואם הוא בוחר להישאר בחו"ל - בל יבוא בתביעות.

 

כצפוי, הפיגוע בטורקיה חילץ את הקלישאה הזאת גם מפיו של יו"ר הסוכנות, סלי מרידור. על פי כותרת שהופיעה השבוע ב"הארץ", אמר ראש המוסד, מאיר דגן, כי בידי הארגון 40 התרעות לפיגועים נגד יעדים יהודיים בעולם. מן הידיעה עצמה התברר, כי מדובר ב-40 פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים. יש לקוות, שראש המוסד יודע להבחין בין אלה לאלה.

 

פיגועים נגד ישראלים, גם אם הם נעשים בחו"ל, קשורים לעימות בין ישראל לפלשתינאים. לא אחת גם יהודים בחו"ל נפגעים בתוך כך. ישראל הרשמית נוטה לתאר כל פיגוע נגד יעד יהודי כפיגוע אנטישמי, והנה לכאורה שותפות גורל מופלאה בינה ליהודי העולם וזהות אינטרסים. באמריקה יש רבים הקונים את התזה הזאת. הסיפור מורכב יותר.

 

חיי היום-יום של יהודים, גם כיחידים, מושפעים במידה רבה ממעשיה של ישראל וממחדליה, לרבות פעילות הדיכוי בשטחים, וגם מדימויה בתקשורת. אדם קם בבוקר, שומע ברדיו שניסיון ישראלי להרוג איזה מבוקש פלשתינאי גרם למותם של כך וכך נשים וילדים - ובבואו למשרד הוא רואה את עקבות הידיעה הזאת בעיניהם של עמיתיו, הלא יהודים.

 

זה מעמיד אותו לא פעם במצב בלתי נסבל: או שהוא מנסה לתרץ את הפעולה, או שהוא רואה צורך "לגנות" אותה, כמוהו כראש עיר ערבי בישראל, הנדרש "לגנות" כל מפגע שיצא מעירו. או שהיהודי פשוט שותק. לא תמיד, אך לא פעם הוא נחשף במצב זה לעוינות אנטישמית. על כן יש לו ליהודי הזה סיבה טובה לקוות, שישראל תביא בחשבון את הסיכונים הצפויים לו בשל מדיניותה. הסיפור מסובך אף יותר מכך.

 

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל לנהל את המאבק נגד האנטישמיות כחלק בלתי נפרד ממאבק כל עולמי על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם. אין להן גבולות. ככל שדיכוי האוכלוסייה הפלשתינית נמשך - קולה של ישראל מאבד ממשקלו המוסרי במאבק על זכויות האדם, לרבות המאבק באנטישמיות. זה מחליש גם את יהודי העולם. הם רשאים לתבוע מישראל, שתחשוב גם עליהם.