בלי זכות שיבה, בלי מתנחלים, בלי ריבונות בהר הבית

 

עקיבא אלדר, הארץ, 3.9.02

 

 

האלוף במילואים עמרם מצנע אומר שקודם כל מחנה השלום צריך לתפוס את השלטון, ואחר כך להגיע להבנה עם הפלשתינאים על תנאי השלום. האלוף במילואים עמי איילון מאמין שכל עוד מחנה השלום הישראלי לא הגיע להבנה עם הפלשתינאים, אין לו סיכוי לתפוס את השלטון. זו הסיבה שראש השב"כ לשעבר מייחס חשיבות רבה כל כך למסמך שחיבר עם נשיא אוניברסיטת אל-קודס, פרופ' סרי נוסייבה, המחזיק בתיק ירושלים באש"ף. בבוא השעה, אחרי שיעגלו את הפינות האחרונות, הם מתכוונים לצאת במבצע לגיוס חתימות ברחובות תל אביב ורמאללה. בינתיים השניים כבר פתחו במבצע חיסון מפני מתנגדים מבית - באמצעות שתי מועצות ציבוריות, אחת מכל צד, הכוללות דמויות מרכזיות בחברה הישראלית והפלשתינית.

 

מובן מאליו שהסכם נוסייבה-איילון אינו מסמך רשמי ואינו מחייב את אש"ף או את ממשלת ישראל. ובכל זאת, שניהם אינם אנשים מהרחוב והמסמך שלהם אינו מצוץ מהאצבע. עקבותיו מוליכים להבנות טאבה ולמתווה קלינטון. הנשיא האמריקאי בדימוס אף הטריח את עצמו למפגש מכריע בין קבוצת נוסייבה לבין קבוצת איילון, שהתקיים בחודש יולי באתונה בחסותו של שר החוץ היווני יורגוס פפנדריאו, ואף דיבר בשבחו של המסמך.

 

חשיבותו של המסמך אינה נעוצה רק בכמה וכמה חידושים מעניינים הפזורים בו. הוא גם מלמד שאפילו בימים הקשים ביותר של מבצע "חומת מגן" ופיגועי ההתאבדות אישים פלשתינאים וישראלים השקיעו את מיטב זמנם, מרצם ויוקרתם בניסיון להחזיר את השפיות. המסמך מדלג על שלל הפרטים האזרחיים והביטחוניים שמשפטנים להוטים אחריהם. לעומת זאת הוא מתמודד באומץ לב עם מיתוסים וסמלים שפוליטיקאים בורחים מפניהם.

 

ירושלים - עיר פתוחה

 

כבר בראשיתו המסמך מציע לישראלים לא רק הכרה במדינת ישראל, או בזכות קיומה של מדינה יהודית. בשורה הראשונה של ההקדמה (Cover Letter) צוין כי כל אחד מהעמים יכיר ב"זכויות ההיסטוריות" של זולתו ביחס לאדמתו. ההכרה הזאת, בזכותו של העם היהודי (ולא רק של ישראל) לשוב לאדמתו, מקבלת חיזוק גם בסעיף 1 של הצהרת הכוונות. נאמר שם כי הפלשתינאים יכריזו שישראל היא מדינתו היחידה של העם היהודי. בסעיף 4, התוחם את זכות השיבה של הפלשתינאים למדינת פלשתין, ואת זו של היהודים למדינת ישראל, הפלשתינאים מסכימים למעשה כי ישראל היא המולדת היהודית. בהקדמה למסמך ישראל מכירה בזיקתם של בני העם הפלשתיני לאותה אדמה שתחולק בין ישראל לבין פלשתין.

 

ירושלים היא הסמל השני שנוסייבה ואיילון מעזים לעסוק בו. הם העדיפו את האפשרות של עיר פתוחה, כלומר, בירה אחת לשתי המדינות, על פני האפשרות שמערב ירושלים תהיה בירת ישראל ואילו העיר המזרחית תהיה בירת פלשתין. נוסייבה ויתר על התביעה של רבים מחבריו להעברת השכונות היהודיות שהוקמו במזרח ירושלים לאחר יוני 1967 לריבונות פלשתין. במקום זאת, על פי העיקרון של חילופי שטחים ביחס של 1:1 (סעיף 2), הפלשתינאים יקבלו פיצוי מלא על השכונות היהודיות שסופחו לישראל.

 

סמל הסמלים - הר הבית/חראם א-שריף, והאגן הקדוש המקיף אותו - זוכה לטיפול המזכיר במידה רבה את מתווה קלינטון והתוכניות שקדמו לו. הפתרון מבוסס על הפרדה בין הריבונות לשמירה והניהול באזורים הדתיים הרגישים בירושלים. הריבונות תהיה בידי האל, השמירה על חראם א-שריף תופקד בידי פלשתין, והשמירה על הכותל תישאר בידי ישראל. הסטטוס קוו במקומות הקדושים לנוצרים יישאר בעינו: שום מדינה לא תתערב במריבות בין הכנסיות. ניתן להבין כי בהעדר ריבונות ניהול חיי היום יום יימסר לידי מנגנון עירוני משותף.

 

אם הוויתור על הריבונות בהר הבית הוא האגוז הקשה ביותר לפיצוח ברחוב הישראלי, הוויתור על זכות השיבה ליפו ולחיפה הוא הצפרדע הקשה לעיכול במחנות הפליטים בעזה ובלבנון. יש להניח שנוסייבה יספוג לא מעט ביקורת גם בגלל הוויתור על התביעה שישראל תכיר באחריותה ליצירת בעיית הפליטים. הפיצוי מסתתר בחלקו האחרון של סעיף 2, שם נקבע כי לאחר כינון הגבולות המוסכמים לא יישארו עוד כל מתנחלים במדינה הפלשתינית.

לא בכדי נכתב "מתנחלים" ולא "התנחלויות". היישובים הישראליים שלא יסופחו לישראל במסגרת חילופי השטחים יועברו בשלמותם לפלשתינאים, כדי לסייע בקליטת הפליטים. ישראלים שיבקשו להישאר בבתיהם יאבדו ממילא את התואר "מתנחלים" וייהפכו לתושבי פלשתין.

 

ועידת שלום אלטרנטיווית

 

המלצר הטורקי שהקפיד לחדש את מלאי הקפה באולם הדיונים של מלון הילטון באיסטנבול היה מתקשה להאמין כי ייתכן מאוד שבניהם של כמה מהאורחים יורים בבניהם של שכניהם לשולחן. זה לצד זה ישבו ד"ר ריאד מלכי, שהיה מהפעילים הבולטים של החזית העממית בשטחים, ואלוף (מיל') שלמה גזית, שהיה מתאם הפעולות בשטחים וראש אמ"ן. השגריר המיועד לוואשינגטון, חנא סניורא, שהוביל בשנות השמונים את המרי האזרחי בשטחים, הרים את ידו, עם ד"ר דוד קמחי וראובן מרחב, שהיו בעבר אנשי המוסד ומנהלים כלליים של משרד החוץ, בעד החלטה פה אחד לקדם בברכה את הצהרת הליגה הערבית (היוזמה הסעודית).

 

יוסי אלפר, גם הוא איש המוסד לשעבר, השתתף בניסוחה של אותה החלטה, שבמרכזה נסיגה ישראלית לגבולות 67' והקמת מדינה פלשתינית שירושלים תהיה גם בירתה.

 

חבר הכנסת רומן ברונפמן, נחום פונדק וד"ר מנחם קליין (חבר ב"קואליציית השלום") דנו עם הנציגים הערבים, בהם הגנרל תחסין שורדום, שהיה מפקד חיל האוויר הירדני, ונציגי משרד החוץ הקנדי, שנתן את חסותו לכינוס, בוועידת השלום האלטרנטיווית. הקבוצה המכונה "פורום לואיזיאנה" מתכננת לכנס בקרוב את נציגי ישראל, הפלשתינאים, מצרים וירדן עם נציגי ה"קוורטט", יפאן וקנדה. הם יזמינו גם את סעודיה ומדינות המפרץ והמגרב וגם אישים בעלי עניין בתהליך השלום דוגמת ביל קלינטון ונלסון מנדלה.

 

סלאח בסיוני, שהיה שגריר מצרים במוסקווה, הפציר בד"ר אביעד קליינברג (גם הוא חבר ב"קואליציית השלום"), שהפעילויות החדשות של הקבוצה - פורום השלום האזורי היחיד במזרח התיכון - לא יזכירו את קופנהגן. לא שיש לו משהו נגד הדנים. להפך, אם הכל יתנהל למישרין, ועידת השלום - האלטרנטיווה לוועידה האזורית שהציע אריאל שרון - תתכנס עוד השנה בקופנהגן, בית הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי. בסיוני אמר שהידרדרות היחסים בין ישראל לערבים בעקבות האינתיפאדה משחקת לידי מתנגדי השלום במצרים, והפכה את "יוזמת קופנהגן" לכינוי גנאי בתקשורת הערבית.

 

בסיוני אמר בפתח הכינוס כי כל עוד לא יימצא פתרון לבעיה הפלשתינית, ישראל תצטרך לשכוח מהמונח "נורמליזציה"; לקראת הנעילה התברר כי נוסח הפשרה שהציע היה רחוק מן השאיפות הפלשתיניות. הפלשתינאים הפתיעו בתביעה להתנות את קץ התביעות בתשלום פיצויים בעבור ניצול משאביהם במשך 35 שנות הכיבוש והחזר המסים שנגבו מהם בניגוד לחוק הבינלאומי. אחד מהם אמר כי העלה את הרעיון לאחר שהציץ בנספח סודי של הסכם השלום הישראלי-המצרי, שהטיל על ישראל לפצות את מצרים על השימוש בבארות הנפט בסיני. הישראלים לא היו מוכנים אפילו לדון בעניין. ברגע האחרון, כדי שלא ייצאו מהכינוס בבושת פנים, הפלשתינאים משכו את סעיף הפיצויים.

 

ד"ר מלכי אמר כי למרות הסבל והזעם, יותר ויותר פלשתינאים מגלים עניין במפגשים מעין אלה. הם מחפשים בהם את התקווה לשינוי ומנסים למצוא ביחד את הדרך להיחלץ מהמצוקה ההדדית. באחרונה פתחו פעילי שלום פלשתינאים בדיאלוג ערני עם אנשי ימין ישראלים צעירים. הם הופתעו לגלות כי אחדים מהם לא החליפו מלה קודם לכן עם פלשתינאי מהשטחים.

 

הפלשתינאים היו שמחים לפגוש בוועידת השלום האלטרנטיווית גם את נציגיו של הרב עובדיה יוסף. הם יודעים שאם יסמכו רק על "מחנה השלום" המסורתי, במקרה הטוב צפויות להם עוד ארבע שנים עם שרון, בן אליעזר ויעלון.