בזכות הכניעה לאלימות

למה, ריבונו של עולם, צריך להקריב כל כך הרבה קורבנות דמים, עד שנעשה את מה שגם חברי הכנסת של הימין יודעים שחייבים לעשות?

בן-דרור ימיני, מעריב, 8.11.00

 

בשבועות האחרונים שוחחתי עם יותר מחבר כנסת אחד ממפלגות הימין והדתיים. שלא לציטוט, הם יודעים שזה ברור שנצא מנצרים. אבל, הם מוסיפים, "אם תצטט אותי - אכחיש". ולמה? משום שבעיתוי הנוכחי, הם אומרים, זו תהיה "כניעה לאלימות". אכן, אם ישראל תצא מנצרים, נניח מחר בבוקר, היא תיכנע לאלימות. למעשה, גם היציאה מלבנון, שלמרות כל הנאמר הביאה שקט יחסי לגבול הצפון והקטינה בצורה דרסטית את מספר ההרוגים, היתה תוצאה של "כניעה לאלימות". אנשי החיזבאללה הרגו לנו, בחשבון רב שנתי, חייל אחד בכמה ימים. כתוצאה מה"כניעה לאלימות" יצאנו אולי קצת פראיירים, אבל הצלחנו למנוע מוות ידוע מראש של עשרות ומאות חיילים.

 

הסיפור עם נצרים, כמו עם עוד כמה התנחלויות מעצבנות, כמו הסיפור של קבר יוסף, הוא לא סיפור שונה. לכולם ברור שנצא. לכולם ידוע שנצרים, כמו גם חברון, יגבו מאיתנו מחיר איום ונורא - מחיר בנפש, של חיי אדם, ומחיר תעמולתי, משום שאין כמו המוקדים הללו כדי להציג את ישראל כמדינה קולוניאליסטית, גזענית ופאשיסטית. אז למה, ריבונו של עולם, צריך להקריב כל כך הרבה קורבנות דמים, עד שנעשה את מה שגם חברי הכנסת של הי מין יודעים שחייבים לעשות? האם הזיקפה הלאומנית שווה את הפגיעה באינטרס הלאומי? ובכלל, האם יש תהליך מדיני, באיזשהו מקום בעולם, שהוא לא פועל יוצא של "כניעה לאלימות"?