בניסיון להבין את המציאות: מבט פסיכולוגי עלינו ועליהם

 

גם בשעה זו של אלימות בינינו לבין הפלשתינים, כשכל צד נוטה להאשים את האחר במצב, כדאי לנסות ולראות את הדברים מנקודת מבטו של היריב. ניסיון כזה עשוי להועיל במציאת פתרון לסכסוך.

 

דניאל בר-טל, מקום למחשבה בשער, גיליון 13, ינואר 2001

 

האירועים של החודשים האחרונים בגדה המערבית ובעזה מהווים לא רק טרגדיה אנושית בגלל אובדן חיי אדם כה רבים, אלא גם התמוטטות הגשר הפסיכולוגי שאמור היה להוות בסיס לבניית יחסי שלום בינינו ובין הפלשתינאים. האירועים האלימים מהווים דיסוננס (הפרת איזון פסיכולוגי) חריף אצלנו, הישראלים, בגלל הסתירה בין הבנתנו את המציאות עד ספטמבר 2000, לבין התפרצות האירועים האלימים. לפי הבנת רוב הציבור היהודי ישראל, מתקיים מאז 1993 תהליך שלום שבו הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציג העם הפלשתיני, הוקמה הרשות הפלשתינאית, נגמרה השליטה על רוב האוכלוסייה הפלשתינאית ונבנתה הדרך שהייתה אמורה להוביל לפתרון סופי ומוסכם של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי הנמשך כבר כמאה שנה. על פי השקפה זו, המשא ומתן הגיע לשיאו בקיץ בקמפ-דייויד, שם הציעה ממשלת ישראל תוכנית להסכם סופי, שיוביל לסופו של הסכסוך; תוכנית שהרחיקה לכת יותר מכל מה שהציעה ממשלה ישראלית קודמת, כולל ההסכמה לדון במעמדה של ירושלים, שעל פי התוכנית הקודמת הייתה אמורה לא להיות מחולקת לעולם ולהישאר בשליטה מוחלטת שלנו. בנוסף למהלכים הפוליטיים שתוארו, נרקמו יחסים אישיים בין נציגי החברה היהודית ישראלית והפלשתינאית, ברמות שונות ואיכויות שונות, יחסים שהיו אמורים לבסס את תהליך השלום.

 

הפתרון המתבקש לסתירה מתבסס אצל רוב הציבור על אמונות ודעות שהיו מושרשות עמוק באתוס הישראלי בעבר, ואצל חלק מהציבור הן רווחות עד היום. לפי ההסבר הזה, הפלשתינאים אינם אמינים, הם חוזרים לדרך האלימות והטרור כדי להשיג את יעדיהם, ערך חיי אדם – כולל ילדיהם – אינו חשוב להם, הם מוכנים לפגוע באנשים רק בגלל היותם יהודים, ושאיפותיהם מסכנות את בטחונה של מדינת ישראל.

 

לא מפליא הדבר שבתפיסה חד-ממדית זאת בשחור/לבן, אנו מאשימים את הפלשתינאים באופן חד משמעי בהתפוררות תהליך השלום, עושים דה-לגיטימציה שלהם, ומציגים עצמנו כרודפי שלום, כצודקים בקונפליקט שפרץ, וגם כקורבן האלימות של הפלשתינאים. תפיסה כזאת מבהירה חד-משמעית את המצב, מסבירה בפשטות את המציאות המורכבת, ומספקת צרכים בסיסיים של הציבור היהודי. התמונה המצטיירת מתפיסה זאת היא כה ברורה לנו, עד שמאכזב ומתסכל אותנו שהתקשורת העולמית ודעת הקהל בעולם המערבי אינם מקבלים אותה. לכן ההנחה המתבקשת היא שההסברה הישראלית לוקה בחסר, ורק מאמץ הסברתי יכול להוכיח לעולם את צדקת הטיעונים שלנו. התהליך הפסיכולוגי שתואר כאן: להאשים את היריב בהתפרצות האלימות ולראות את צדקת הדרך של החברה שלך, הוא טבעי ומתרחש באופן דומה במציאות דומה אצל עמים שונים. זהו תהליך פונקציונאלי בזמן איום המבהיר באופן חד משמעי את המציאות, מאחד את העם ומאפשר התמודדות טובה עם האתגרים של קונפליקט אלים. יחד עם זאת, תהליך זה מזין את הקונפליקט, יוצר מעגלי אלימות בלתי פוסקים ומרחיק את אפשרות פתרון הקונפליקט בדרכי שלום.

 

אבל, אם קיימת ההבנה שהפעלת כוח צבאי לא זו בלבד שלא תביא לסיום הסכסוך אלא אף תגביר אותו, ושהפתרון יושג רק בדרך של משא ומתן עם הפלשתינאים, צריך מצד אחד, בניגוד לנטייה הטבעית שתוראה, להתבונן "פנימה" אל החברה הישראלית באופן ביקורתי, ומצד שני להביט באון רגיש לכיוון הפלשתינאי, כדי להבין את הצרכים והמניעים שלהם להתקוממות המתרחשת.

 

נקודת המוצא לניתוח שכזה צריכה להתחיל מהעובדה שהפלשתינאים נמצאים תחת הכיבוש הישראלי כבר יותר מ-33 שנה. הכיבוש שלנו איננו כה נאור כפי שאהבנו להחמיא לעצמנו במשך השנים האלה. מנקודת המבט הפלשתינאית, בשנותיו הרבות של הכיבוש, הרגנו מאות רבות של פלשתינאים כולל ילדים, פצענו אלפים רבים, עצרנו עשרות אלפים כולל קטינים, עינינו מאות ואולי אף אלפים, גרשנו מאות רבות, הפקענו דונמים רבים מאוד של אדמה שעליהם בנינו יישובים יהודיים, בסיסי צבא ושטחי אימונים, הרסנו מאות רבות של בתי מגורים, הפרנו זכויות אדם יסודיות של הפלשתינאים בכל תחומי החיים, פגענו במרקם החברתי-תרבותי-חינוכי של חיי החברה הפלשתינאית, ניצלנו כלכלית את התושבים, והשתלטנו על מקורות המים שלהם. יתרה מזאת, חשוב לזכור שמנקודת מבט פלשתינאית הכיבוש לא נגמר עם תחילתו של תהליך השלום ב-1993, אלא נמשך בכל כיעורו עד היום. גם עכשיו החיים בגדה המערבית וברצועת עזה תלויים כמעט בכל האספקטים שלהם בישראל. הנוכחות של הכובש, גם אם היא לא נראית בפועל בערי הגדה ועזה, קיימת בכל מאודה: בצורה של התנחלויות הפזורות בכל השטחים (כולל בערים מרכזיות כמו חברון ועזה), ובדמות החיילים, השוטרים, והפקידים שמזכירים לכל פלשתינאי שהם תלויים ברצונו של הכובש. ויותר מזה, בתקופת תהליך השלום נמשכו ההתנחלויות, ההגליות, הריסת הבתים, המאסרים, וההשפלות היומיות, כל הפעולות הללו מהוות פעילות אלימה ממוסדת של השלטון הישראלי כלפי הפלשתינאים.

 

האלימות איננה מוגדרת באופן צר, כפי שאנחנו, הישראלים, מעדיפים להגדירה בהקשר של הרג ופציעת יהודים; וגם לא רק בהרג ופציעת פלשתינאים, שהיינו מעדיפים לראות כפעולה הכרחית לשם התגוננות, אלא גם בפעילות רחבה, שיטתית, מתמשכת וממוסדת שלנו כפי שהגדיר אותה יוהן גלטונג (גדול חוקרי השלום) כ"מניעה מכוונת מבני האדם של אפשרויות מימוש צרכים יסודיים פסיכולוגיים וגופניים, והכוללת הרג ופגיעה מסוגים שונים בהם, כיחידים וכקבוצה". יש לזכור שלמרות שהאלימות המתמשכת שלנו כלפי הפלשתינאים שגם אמצי התקשורת הישראליים דיווחו עליה, החברה הישראלית ברובה לא נזדעקה או הזדעזעה; גם במקרים של אלימות קשה כלפי הפלשתינאים. מעשי האלימות המבוצעים על ידינו, אינם נוגעים לרוב היהודים בישראל ובמקרים רבים נמצאת להם הצדקה כזאת או אחרת. לרובנו, מציאות זו אינה מפריעה ואינה נוגדת את המצפון, והייתה יכולה להמשך לעד. בניגוד לתחושות אלה, כמה עשרות קילומטרים מאתנו חי עם ברגשות של קיפוח, השפלה, ותסכול מצטברים. ההסבר הבולט אצלנו מייחס את התסכול והקיפוח בעיקר למעשי שחיתות של הצמרת הפלשתינאית העושקת את העם, מונעת התפתחות של דמוקרטיה ומעלימה את כספי התרומות שהתקבלו מהמדינות השונות. בזווית ראיה שכזאת מעבירים את האחריות ליצירת חומר הנפץ המצטבר לצד השני ומתעלמים מאחריות למצב שנוצר.

 

תהליך החצנת האחריות וההתעלמות ממציאות כואבת בה קיימים קיפוח, השפלה ואפליה, גרמה לכך שלא שמנו לב לתהליך של הצטברות האיבה, התסכולים והאכזבות, למרות שכל הסימנים לכך הופיעו כבר לפני חודשים רבים. עוד בשנה שעברה הופיעו דיווחים בעיתונות על תחושות קשות בקרב הפלשתינאים, על אפשרויות להתפרצות אלימה ועל אכזבה מתהליך השלום שלא הביא להפסקת הכיבוש או לשיפור בחיי היומיום. למשל, בפברואר התפרסמה בעיתונות פנייה של עשרות אנשי רוח פלשתינאים לציבור הישראלי, שהביעה את האכזבה שלהם מתהליך השלום ומפתרון הסכסוך כפי שהוא מתגבש בחברה הישראלית.

 

בחברה הישראלית התגבשה הסכמה להקמת מדינה פלשתינאית, עם שמירה על רוב ההתנחלויות, ועל ירושלים מאוחדת כבירת מדינת ישראל בשליטה ישראלית מלאה. הסכמה זאת נתפשה כהתקדמות אדירה בהליכה לקראת הפלשתינאים, וכנכונות לפשרה מרשימה, לאור העובדה שעד לפני עשרים וחמש שנים לא הכרנו בזכות להגדרה עצמית של הפלשתינאים, עד לפני שבע שנים לא הכרנו באש"ף כמייצג לגיטימי של העם הפלשתינאי, ועד לפני חמש שנים רוב הציבור הישראלי-יהודי שלל את הקמתה של המדינה הפלשתינאית. אולם פתרון שכזה נתפש בעיני רוב הציבור הפלשתינאי כמוביל להקמת מדינת חסות ישראלית, ללא רצף טריטוריאלי וללא עצמאות ממשית, אלא כזו התלויה במדינת ישראל בכל תחומי החיים.

 

לרוב הציבור היהודי קשה להבין דעות אלה כיוון שאינו מחשיב את המיקח והממכר עם הפלשתינאים כמשא ומתן בין שווים, אלא כ"נתינה" וכויתור שלנו על נכסים ממשיים בתמורה לשלום ערטילאי ולא בטוח. מנקודת מבט זו, ההצעות הישראליות נתפסות תמיד כנדיבות ומוצעות כהזדמנות בלתי רגילה, והפלשתינאים בדחותם אותן, הם תמיד סרבני השלום ש"אינם מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". כך היה גם בקמפ דיוויד בקיץ, ואכן, מנקודת הראות שלנו, ההצעות שהגיש ברק היו מרחיקות לכת יותר מכל הצעה קודמת של מדינת ישראל. אין ספק שההצעות של ברק היו מאוד נדיבות במסגרת ההקשר הפוליטי המסוים ששרר באותה עת בישראל, כאשר לממשלת ברק אין רוב בכנסת וכאשר ארצות הברית עומדת ערב בחירות שבהן לקול היהודי יש חשיבות רבה עבור הדמוקרטים. אך ההצעות האלה לא הגיעו למינימום שדרש ערפאת, שהואשם מיד בטירפוד תהליך השלום על ידי ברק וקלינטון, שלכל אחד מהם היו סיבות לעשות כן. אבל יש להביא בחשבון כי מנקודת מבט פלשתינאית עולות שאלות קשות: מי קובע שההצעות של ברק הן הגנות ושהן התחשבו בצרכים היסודיים של הפלשתינאים, ומדוע לא הוכרו הפשרות הכואבות ומרחיקות הלכת שעשו גם הפלשתינאים במשא ומתן המרתוני בקמפ דיוויד?

 

ניתוח הסיבות להתפרצות ההתקוממות הפלשתינאית עוד יעסיק בעתיד הרבה אנשי מדעי החברה והיסטוריונים, אך אין ספק שאין סיבה אחת להתפרצות הזאת – כפי שמנסים להציג הדוברים הרשמיים בארץ – והיא רצונו ורק רצונו של יאסר ערפאת להשתמש באלימות כקלף מיקוח להשגת יעדים שלא השיג במשא ומתן. ליאסר ערפאת, כמנהיג לאומי, יש חשיבות בהכוונת האירועים. אך הוא איננו הגורם היחידי המפעיל את הפלשתינאים. ההסבר הישראלי מכוון בין היתר לעשות דה-לגיטימציה לפלשתינאים כשהוא מציג אותם כמריונטות ללא תחושות, רצונות, ומחשבות, הפועלים כאוטומטים לפקודת מנהיגם. אותה השקפה משמשת גם להצגתם כלא אמינים, בלתי ניתנים לניבוי, כמקריבי חיי ילדים, ועוד. דה-לגיטימציה זאת מסבירה לנו חלק לא מבוטל מהמציאות של היום, ומספקת צרכים בסיסיים ומוקד לשנאה לחלק גדול מהציבור הישראלי-יהודי, ובעיקר לאלה המתנגדים לתהליך השלום.

 

ההסברים האחרים היו מכריחים אותנו להסתכל במראה ולראות בה גם את כיעורנו – היו מכריחים אותנו להבחין בצרוּת מבטנו, בסטנדרט הכפול בו אנחנו שופטים אירועים, בהתנשאות שלנו, בדעות הקדומות השולטות בקרבנו ובפחד המשתק בנו כל מחשבה חדשה. זאת חוויה קשה שרצוי להינע ממנה.

 

אולם המציאות הטרגית והמורכבת דורשת צעדים אמיצים, אותם קשה לחלק גדול של העם לעכל. חלק מהעם דורש יד קשה והגברת האלימות שלנו כדי ללמד את הפלשתינאים לקח. ומהצד השני, הפלשתינאים מתכוונים להמשיך באלימות כדי להשיג יעדים לאומיים שלהם הנתפסים בעיניהם כצודקים. האלימות כנראה תמשך ויש סבירות שתגבר, כיוון שבהקשר הנוכחי אין אפשרות להידברות. הסיסמאות "אסור שהאלימות תשתלם" ו"לא ניתן פרס לאלימות" הן כמובן ריקות מתוכן. האלימות השתלמה פעמים רבות, והרבה פעמים אין לה תחליף. רוב העמים, מקניה ואינדונזיה עד ארצות הברית וונצואלה, השיגו את עצמאותם בדם ואש ולא קיבלו אותה מתוך התחשבות ושיקולים מוסריים. הטרוריסטים של אתמול הפכו למנהיגים מכובדים שאתם מדיינות כל מדינות העולם. גם אצלנו השתמשו באלימות ובטרור כדי לגרש את הבריטים ולהקים את מדינת ישראל. אלא שלא נעים להציג את המעשים שלנו במונחים האלה, ולכן אנחנו מדברים רק על מאבק בדרך לעצמאות.

 

רוב הפלשתינאים החליטו ב-1988 על פשרה היסטורית שבעצם ריפדה את הדרך למהלכי השלום: הם ויתרו על חלומם הגדול להשבת הגלגל אחורה ל-1947, למען הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. גם רוב הציבור הישראלי ויתר על חלום ארץ ישראל השלמה, וכעת נלחמים אנשי ארץ ישראל השלמה קרב מאסף כדי למנוע מהפלשתינאים להקים מדינה פלשתינאית בגדה המערבית וברצועת עזה שנכבשו ב-1967, גם אם יהיו חילופי שטחים שיאפשרו הכללת גושי ההתנחלויות במדינת ישראל במוסכם במשא ומתן. הקרב יימשך כי אף אחד מהעמים לא ויתר מסיבות מוסריות על שליטה וכוח, וגם אנחנו לא שונים מעמים אחרים. לכן, כנראה, יישפך עוד דם רב לפני שיושג ההסדר הסופי בהתערבות גורמים חיצוניים. אפשר גם להניח שלפני כן לא יקום מנהיג ישראלי שיהיו לו הראייה, הכוח הפוליטי והנחישות להעביר בציבור הישראלי את ההחלטה המתבקשת בתנאים האלה.  אך בינתיים חשוב מאוד שלפחות חלק מהציבור הישראלי יפנה מבטו אל מעבר לגבול ויסתכל על הפלשתינאים בדרך של כבוד ושוויון, כבני אדם בעלי צרכים אישיים ולאומיים, ויביט על עצמנו לא רק כצדיקים שואפי שלום, אלא גם כבני אדם שפחד, אנוכיות וכוח מסנוורים את ראייתם.

 

דניאל בר-טל הוא פרופסור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.