בין מחיר גבוה למחיר גבוה יותר

 

חולשת התזה של הימין היא ביומרתה, חולשת התזה של השמאל היא בכך שכבר נוסתה ונכשלה

 

ירון לונדון, וואינט, 28.2.02

 

דמגוגים מימין ומשמאל מבליטים את היתרונות הגלומים בפתרונות שהם מציעים, ומצניעים את מחירי הפתרונות האלה. אבל פיקחון מפחית חרדה וערפול מגביר אותה. להלן ניסיון לפוגג ערפילים.

 

נסיגה מהשטחים הכבושים היא תנאי הכרחי לכינון יחסי שלום בין היהודים לפלסטינים, אבל אינה תנאי מספיק. התנאים הנוספים הם כינונה של מדינה פלסטינית יציבה, שמנהיגיה נחושים בדעתם לכונן שלום ובכוחם להטיל את מרותם על סרבני השלום שלהם. אין ספק שעד כה לא התמלאו שני התנאים האלה ואפילו חוזים אופטימיים צריכים להביא בחשבון שלא נגיע לכך גם לאחר נסיגה. לשלווה גמורה נזכה רק לאחר שנות ייצוב לא מעטות ואולי לעולם לא.

 

אין לדעת אם הפלסטינים יפרשו נסיגה כחולשה המזמינה תוקפנות או ישכילו להבין כי הישראלים לא נחלשו אלא הכירו בצורך לוותר על חלק מנחלת אבותיהם, כדי שגם שכניהם יגשימו את מקצת חלומם. חלק מהפלסטינים יבינו, מן הסתם, כהלכה, אבל חלקם יחשבו כי מאמץ נוסף ימוטט את ישראל. לשיבוש מהלך ההשלמה די במיעוט קנאי ונחוש, שבעזרת כוחות מבחוץ ימרר את חיינו ויחולל פרצי אלימות. אם יש ספק בכך שההנהגה הפלשתינית תרצה ותוכל להדביר את עוכרי השלום הללו, ברור שמנהיגות ישראלית אחראית תוכל לשמוט מידיה את השליטה הצבאית בשטחים הכבושים רק אם תגיע למסקנה שמוטב לסגת גם אם רבים הסיכויים שיתגשמו התסריטים הרעים.

 

אין טעם לפרט את הסיבות כבדות המשקל לתמיכה בנסיגה, זולת אחת שלא מרבים לדבר עליה: נסיגה עכשיו תעלה במחיר גבוה, אבל נסיגה לאחר זמן תעלה במחיר גבוה יותר. (ההדגשה שלי ד.מ.) המחיר יאמיר, מפני שהשנאה ההדדית תעמיק עוד יותר ומפני שנצא עוד יותר חבולים.

 

מנהיגינו אינם מתווים את דרכנו לאור הניתוח הזה. נתניהו ודומיו מאמינים שיש בכוחנו לפרק את הרשות הפלסטינית ולהשליט את רצוננו בעזרת כוח פוליטי חלופי שיתפרץ אל תוך הריק. עם השליטים החדשים, יהיו אשר יהיו, נגיע להסדרי נסיגה חלקית. שריד וביילין סבורים כי מתווה אוסלו – הסכמה על אחריותו של התהליך והשגתה בשלבים – יאפשר בקרת נזקים ועצירה במקרה של תקלה חמורה. חולשת התזה הראשונה היא ביומרתה: נתניהו מניח שדי בכוחנו הצבאי הכביר לעצב את מנהיגותו של העם השכן. חולשת התזה של השמאל היא בכך שכבר נוסתה ונכשלה, בגלל הנחת יסוד מופרכת. התברר שנסיגה הדרגתית אינה מניעה פיוס הדרגתי, אלא מגדילה את הסיכויים לסיכולו של התהליך. המסקנה היא שאמונה בכוונותיו הטובות של היריב מחייבת הימור על כל קופת השטחים והכרה מיידית במדינה פלסטינית, אך גם מי שסבור כי זו הדרך, לא יכול להאשים מדינאים שאינם מוכנים לסיכון הזה.

 

נותרנו עם שתי חלופות חותכות וההכרעה הנדרשת היא בין המסוכנת למסוכנת עוד יותר. רק נדירות מעיזים מדינאים לקבל החלטות שכאלה ובדרך כלל הם מחכים, עד אשר המציאות מגבשת דעת קהל האונסת אותם. מהמגמות בדעת הקהל אני מסיק שמעמסת השטחים היא כה גדולה והאיום הדמוגרפי הוא כה ממשי עד שבסופו של דבר ייטה הציבור לנסיגה מהירה מרוב הטריטוריה הכבושה. רוב הציבור יוותר על ביטחון בקיום "התנאים הנוספים" וייתפס לסיכוי להטבה מסוימת במצבנו. על מחיר החלופה הזאת נוסף החשש כי היא תתקבל רק לאחר שיישפך דם רב, רק לאחר שהחברה הישראלית תיקרע ורק לאחר שנפסיד גם את המעט שביכולתנו להפיק מנסיגה מוסכמת ומסודרת.