באתי, נכשלתי, ניצחתי

כמה לקחים מהכוונות שכנראה הסתתרו מאחורי תוכנית השלום של אהוד ברק

גבי שפר, הארץ, 24.7.01

 

באופן פרדוקסלי הולך ומסתבר שאהוד ברק לא נכשל אלא "הצליח" במילוי כוונותיו האמיתיות לגבי תהליך השלום עם הסורים והפלשתינאים. פרסומים מתרבים ממקורות שונים ובהם כמה ממקורבי ברק ואישים אחרים, כולל פקידים אמריקאים בכירים כמו מרטין אינדיק ורוברט מאלי, מאששים דברים על מדיניותו ומעשיו של ברק כראש ממשלה, שנאמרו ונכתבו זה כבר.

 

מפרסומים אלה עולה, שלמעשה אסטרטגיית-העל של ברק הייתה לגרום לדחייה גורפת של הצעות ישראליות נדיבות ללא תקדים, כביכול, לפתרונות קבע של שני הסכסוכים האלה. בלי לגרוע מאומה מחלקם של אסד וערפאת בהמשך הסכסוכים, מסתבר שעוד ראש ממשלה ישראלי תרם בנדיבות דווקא לכישלון שיחות שלום עם הערבים ולא להצלחתן.

 

לאחר שאסד וערפאת דחו את הצעות ברק, הוא ודובריו תלו את האשם בשני המנהיגים הערבים. מאוחר יותר טענו כמה מהמשתתפים הישראלים שלברק לא היה ניסיון בניהול משא ומתן, שהוא לא דיפלומט אלא מדינאי "דוגרי", וכיוצא באלה הסברים מופרכים. עכשיו הולך ומתברר שהיה הסבר פשוט וכואב הרבה יותר: ברק פשוט לא התכוון להגיע להסכמים ברוח ההצעות הנדיבות שהציע.

 

הדברים האלה מאוששים גם על ידי בחינת העמדות המדיניות של ברק. מסתבר שברק, כאחרים בעבודה, מעולם לא היה "שמאלן" מבחינה מדינית, ובוודאי שלא היה איש שמאל מבחינה חברתית וכלכלית. גם הקרבה הרבה שלו ושל חבריו לאריאל שרון מעידה על עמדותיהם האמיתיות.

 

קרוב לוודאי שההיסטוריונים בדורות הבאים יציינו בעיקר את העובדה שברק למעשה תרם להסלמת הסכסוך עם הפלשתינאים ולא להורדת רמת האלימות ולהעלאת רמת הנכונות לפתור אותו. זאת משום שכישלון, או "הצלחה", של שיחות קמפ דייוויד תרמו את חלקם לאינתיפאדה השנייה.

 

הערכה כזו היא, כאמור, עניין להיסטוריונים. יחד עם זאת, עכשיו אפשר וצריך להפיק כמה לקחים חיוניים לגבי ניהול הסכסוך עם הפלשתינאים ועם הסורים, ולגבי הפוליטיקה וההנהגה הישראלית העכשווית והעתידית.

 

ראשית, במידה רבה האכזבה התהומית של רבים מ"מחנה השלום" מדחיית הצעות ברק, וחוסר האמונה בדבר האפשרות להגיע להסכמי ביניים או להסכמים בני-קיימא עם הפלשתינאים, אינם במקומם. יש להיזהר מהטלת האחריות לכישלון או להצלחה רק על צד אחד. יתר על כן, הצעות רציניות ברוח הצעות ברק עשויות להתקבל על ידי הפלשתינאים והסורים ולהוליך להסכמים יציבים.

 

שנית, אסור להציע לפלשתינאים ולסורים הצעות, שלישראל אין כוונה לממש. כנות מלאה בניהול המשא ומתן חיונית להצלחתו. אסור להפריח בלוני ניסוי, הצעות לבחינת תגובות וכוונות הצד השני, או הצעות המכוונות להביא את הצד השני לדחות הצעות ישראליות נדיבות כביכול. כפי שהאינתיפאדה העכשווית מעידה, תוצאות של מהלכים מתחכמים כאלה יכולות להיות הרסניות.

 

שלישית, ניהול משא ומתן להפסקת האלימות ולהתקדמות לעבר הסדרי ביניים או קבע צריך להיעשות על ידי אישים רגישים לצורכי הביטחון, החברה והכלכלה של הצד השני ולא על ידי פוליטיקאים, כמו ברק, המגלים אטימות כמעט מוחלטת לצרכים האלה, של שני הצדדים.

 

רביעית, כמה וכמה גנרלים לשעבר, שנחשבו בקיאים בענייני הסכסוך ומתוחכמים, גרמו נזקים גדולים לישראל. הצעת חוק הצינון שהגיש ח"כ משה ארנס היא צעד בכיוון הנכון, אבל זעיר מדי, למנוע את כניסתם המיידית לפוליטיקה. בסופו של דבר אי אפשר למנוע מגנרלים המסיימים את שירותם להשתלב בפוליטיקה בדרכים דמוקרטיות, אבל רצוי שהבוחרים או הממנים אותם לתפקידי מפתח פוליטיים ייזהרו ואולי אף יימנעו מכך בעתיד הקרוב.

 

הנהגה מדינית וחברתית נבונה ורגישה דרושה לשני הצדדים. כנראה שעד שיחול שינוי בתחום הזה ותופיע הנהגה חדשה, ולאו דווקא צעירה, כולנו נמשיך להיות נדונים לשנים קשות בתחומים המדיני, הכלכלי והחברתי.

 

פרופ' שפר מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית