בלאטה בידינו

 

זאב שטרנהל, הארץ, 8.3.02

 

היה משהו סוריאליסטי בהופעתם הטלוויזיונית, במוצאי השבת שעברה, של שני מפקדי החטיבות שפעלו במחנות הפליטים בצפון הגדה. מול המיקרופונים הכריז מח"ט הצנחנים: מחנה בלאטה נכנע. אכן, מחנה פליטים "נכבש" בידי כוחות מובחרים, מצוידים במיטב אמצעי הלחימה החדישים, מגובים בטנקים, בנגמ"שים ובמסוקים. אם הסיפור לא היה גרוטסקי ועצוב, הוא היה משעשע. אך זהו סיפור אופייני לדרך שעברה ישראל הקטנה, ההירואית, עד לימים נוראים אלה. היו ימים שבהם הצנחנים היו ידועים כלוחמי המיתלה, גבעת התחמושת והחווה הסינית. היו ימים שבהם אנשי גולני היו מוכרים כמבקיעי המערכים המבוצרים של רפיח, כלוחמי תל פאחר ומוצב החרמון. בניהם ונכדיהם ירדו לדרגת מבקיעי קירות בין בקתות בנויות מבלוקים וקרשים. והם עוד אינם מתביישים להגדיר כמלחמה פעולות שיטור קולוניאליות, המזכירות את השתלטות המשטרה הלבנה על שכונות העוני של השחורים בדרום אפריקה של האפרטהייד.

 

היו זמנים, כמו למשל ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, שבהם מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 7, אביגדור קהלני, עצר בשעת תנועה למגע באזור רפיח את התקדמות הטור שעליו פקד כדי לא לדרוס שני ילדים בדווים מבוהלים. הוא המתין עד שאמם תספיק לאוספם. בהמשכו של אותו יום נפגע טנק המ"פ, וקהלני כמעט נשרף כולו. מפקד אוגדתו של קהלני, האלוף ישראל טל, ראה בהתנהגותו של הקצין הצעיר, ולא רק בלחימתו, מעשה מופת. היום, באותו אזור, מתבוננים אנשי צבא מדור אחר איך ילדים משחקים ליד מטען ממולכד שהונח במקום על ידי צה"ל ואינם נוקפים אצבע. סביר להניח, שהיה ברור לכולם, כי אם ייגעו במטען, הוא יתפוצץ ויגרום אבידות בנפש. כאשר סוף סוף הפצ"ר מחליט לפתוח בחקירת האירוע, שבו אמנם נהרגו חמישה ילדים, מפקד האוגדה מנסה למנוע ככל יכולתו את עצם קיום החקירה.

 

בישראל הקולוניאלית, ובמיוחד זו שליד שולחן ממשלתה יושבים חסידי הטרנספר, חיי אדם נעשו זולים, ובכך טמונה הסכנה החמורה ביותר לעתידנו. חברה שבה כתוצאה של פעולות יזומות של הצבא נהרגים עשרות ילדים עלולה בקלות רבה להתפרק ממעצוריה המוסריים האחרונים. העובדה שגם הפלשתינאים הורגים בלא אבחנה אינה יכולה לפטור אותנו מהאחריות למתחולל בשטחים. הרג חפים מפשע נהפך בהדרגה לנורמה, ונורמה זו מופעלת בשירות מטרה שתכליתה לשלול מעם אחר את חירותו ואת זכויות האדם שלו: ממשלת שרון הופכת את השטחים לבית כלא אחד גדול, ואילו מאזרחיה שלה היא עושה סוהרים הנקראים לדכא את מרד האסירים. לא זו בדיוק הייתה מטרת הציונות.

 

אם בצבא שולט חוסר הבושה, ותחת כותרת גג של טרור כוללים פעולות צבאיות טהורות של הפלשתינאים, כגון התקפות על מוצבים ועל מחסומים, במחנה ההתנחלותי עושים הכל כדי להדביק לחוסר יכולתנו להתמודד עם מלחמת העצמאות הפלשתינית את השם "מלחמת ראש השנה". הניסיון הנואל הזה ליצור סימטרייה בין מלחמה צודקת לבין מסע דיכוי קולוניאלי אינו רק קוריוז, אלא חילול זכר הנופלים במלחמת יום הכיפורים. לא ירחק היום, ועוד נשמע כי המערכה שבה צוותי טנקים חירפו את נפשם על גדות תעלת סואץ והמאבק שבו טנק ישראלי משמיד מכונית פלשתינית ובה אם ושלושת ילדיה הם אותה מלחמה.

 

כאן מן הראוי לציין תופעה מעניינת. מספר הקורבנות האזרחיים הישראלים בשנה האחרונה עולה לאין ערוך על מספר החיילים שנפגעו. בסך הכל הצבא מנהל מלחמה דה לוקס: הוא מפגיז ומפציץ ערים וכפרים חסרי מגן, ומצב זה נוח לו ולמתנחלים גם יחד. אלה יודעים היטב, שאילו ספג הצבא אבידות כמו בלבנון, היינו כבר היום בדרך החוצה מהשטחים. מותם של אזרחים מירי ומפיגועים בלב ערינו, כולל הכחדת משפחות שלמות בידי מתאבדים מטורפים, נתפשים אצלנו כגזירת גורל או כמעין תופעת טבע, ואילו נפילתם של חיילים מעמידה מיד את השאלה המכרעת: מה הן מטרות המלחמה? על מה בעצם נהרגים הלוחמים? מי שלח אותם אל מותם? כל עוד אין החיילים בשירות סדיר משלמים מס כבד מדי, כל עוד אין המילואים נקראים בהמוניהם להגן על הכיבוש, השאלה "למה ומדוע" אינה מכתיבה את סדר היום הלאומי. אולם האווירה בארץ מתקרבת לנקודת הרתיחה. מתרבים יותר ויותר אלה המתחילים להבין, כי פעולות התגמול הישראליות מולידות רק ייאוש וכי הייאוש מצמיח מתאבדים. היום, כאשר המערכת הפוליטית כולה משותקת, דומה שרק יציאה המונית לרחובות בתביעה לפתיחת משא ומתן מיידי תוכל לשים קץ לטירוף המשתולל כאן.