עצמאות מדומה

מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 27.4.01

 

חמישים ושלוש שנים אחרי מלחמת העצמאות שלה, ישראל אינה מדינה עצמאית. אמנם, היא לא נרמסת על ידי שליט זר, ונכון שיש לה דגל וצבא והימנון משלה, אבל ישראל היא מדינה משועבדת, משועבדת לעצמה: היא כבולה בדפוסי מחשבה מאובנים, היא אסורה באזיקים של תפיסות עתיקות, היא נתונה בעול שהיא עצמה הניחה על צווארה.

מן הבחינה הזאת, ישראל בשלה להופעתו של לוחם שחרור גדול, שיילך בדרכם של המשחררים הגדולים הקודמים שלנו. לאו דווקא אישים כמשה רבנו ויהודה המכבי, ששיחררו אותנו מעול זרים, אלא כאלה ששיחררו אותנו מעצמנו: יוחנן בן זכאי, ששיחרר אותנו מעבודת הקורבנות והמקדש; תיאודור הרצל, ששיחרר אותנו מן ההמתנה הפסיבית לגאולה; דוד בן גוריון, שקיבל את תוכנית החלוקה כבסיס להקמת מדינה; ויש בוודאי עוד מורדים ורפורמטורים ומהפכנים כאלה, שאני, בבורותי ובשכחנותי, לא הזכרתים.

וכפי שכל אחד מהם, איש בזמנו ובמקומו, שיחרר אותנו מכבלי תפיסה ותודעה שבא זמנן – כך צריך לעשות גם המשחרר הבא. קודם כל, עליו לשחרר אותנו מן הקבלה האוטומטית של עול השטחים, שהכנסנו בו את צווארנו, ושנית, עליו לשחרר אותנו מן הכניעה לשילובן הטמא של הדת והמדינה, דבר שכבר הרצל עמד על נחיצותו, אבל ממשיכי דרכו לא העזו להגשימו.

באשר למארה הקרויה "השטחים", או "יש"ע" או "קברי אבותינו" – תלוי איך אתה אוהב ללבוש את כותנת המשוגעים שלך – לא אחזור כאן על מה ששב ונאמר כבר 30 שנה. אציין רק, שמאז ניצחונה המפואר במלחמת ששת הימים, מדינת ישראל אינה עסוקה בשום דבר אחר זולתי השטחים – בהם, בגרורותיהם ובתוצאותיהם. כל תקציב אפשרי – לחינוך, למחקר, לכבישים ולהתפלת מים – מושפע מהם. כל קואליציה – לכבודם נוצרה. כל קלוריה – חומרית או נפשית – מושקעת בהם. דמותנו ואופיינו מתעצבים בתבניתם. כוחנו - ההולך ופוחת – אוזל בגינם, והרעה מכל היא התפיסה ששולטת בנו: שהחזרתם היא מתנה שאנחנו נותנים לאויבינו, במקום להבין שהיא אינטרס של ישראל עצמה.

ובאשר להפרדת הדת מהמדינה, בעניין זה לוקה ההנהגה לדורותיה בפחדנות מיוחדת. כמו שאיש ממנהיגנו היום אינו מעז להיכנס להיסטוריה כמי ש"ויתר על ירושלים", לא קם לנו מנהיג שיעז להירשם בה כמי שהפריד את היהדות מן השלטון. דבר זה יועיל לא רק לשלטון, אלא בראש ובראשונה ליהדות עצמה – אבל הוא מפחיד ומשתק את כל אבירי ההנהגה.

ופרט לשתי משקולות הברזל הגדולות האלה, שמצמידות אותנו אל הקרקע, יש לנו כאמור, גם כבלי העבדות של המחשבה הקפואה. זו של הכבוד ושל זקיפות הקומה ושל העולם כולו נגדנו ושל הפעולות הנקודתיות ושל הפעולות היזומות, ושל במקום ובזמן שנמצא לנכון, ושל המיגור והטיהור והחיסול והביעור, ושל הנשבור להם את הידיים ואת הרגליים, ושל הים הוא אותו הים והערבים אותם הערבים, ושל הכאן זה לא סקנדינביה, ושל הנכניס להם טילים על הכיף-כיפאק, ובאחרונה, הפנינה החדשה של ראש הממשלה: "יש לי תוכנית" – התשובה הישראלית ל-I HAVE A DREAM של מרתין לותר קינג, היא I HAVE A PLAN של אריאל שרון – כל אחד וגובה חזונו, כל אחד וגודל אישיותו.

אולי, לכבוד יום העצמאות, יחדל ראש הממשלה לספר לנו על תוכניתו, יתעלה מעט ויספר לנו על חלומו. מה היה מבקש לו נחלץ לרגע מבין היצולים של תפיסתו? מה היה אומר לו יצתה בת קול מן השמיים והבטיחה לו שלוש משאלות? אבל שרון אינו מדבר על חלומות, בשביל זה הוא לקח לו את פרס, והשניים, עם שאר חבריהם לממשלה, ממשיכים באותן פעולות שמרניות וצפויות, באותם מסלולים כפויים כגזירה, באותן אורחות שגורות של מחשבה – כמאמר המשורר:

"לא שוניתם מקדמתכם

ישן נושן, אין חדשה.

אבוא, אחי, בחברתכם,

יחד נירקב עד נבאשה".

ישראל, אם כן, זקוקה ללוחם חירות שישחרר אותה מעצמה, אבל בין כל מנהיגיה טרם קם איש כזה, מקורי ונועז דיו. לפעמים מדובר בבינוניות מצערת סתם, לפעמים באי-רצון, לפעמים בפחדנות, ובדרך כלל בגלל אותו שיעבוד מחשבתי. אלא שהבעיה האמיתית היא שלא רק ההנהגה; גם לחברה הישראלית נוח כך. "אהבתי את אדוני", היא שבה ואומרת על עצמה, "לא אצא חופשי". וכיוון שהאדון הזה עצם מעצמיה הוא ובשר מבשרה – היא גם משתעשעת באשליות של עצמאות גם כאשר אותו המרצע הישן שב ומצמיד אותה אל המזוזה.

חג שמח לכולנו, ועצמאות נעימה.