אריאל שרון והקורסים לצחוק

(ניתוח פוליטי מיוחד של תיקדבקה)

 

יום שלישי, יא שבט תשס"ד, 19:36, 3 בפברואר 2004

 

בחודשים האחרונים, קורסי צחוק הפכו להיות המילה האחרונה באופנה, במרכזים העירוניים בישראל. רעיון זה יובא, איך לא, מהודו. מלמדים אנשים כיצד להתעלות מעל עובדה כי אינם מתמודדים עוד עם המתרחש סביבם יום יום, לחסום את הרעשים החיצוניים, ולצחוק.

 

כמובן שקורסים אלה אינם מתקיימים, וספק אם בכלל שמעו עליהם בחצור הגלילית, קריית מלאכי, דימונה ואופקים, בהן חיים אנשים עובדים שלא קיבלו את משכורתיהם החודשיות, אשר מאפשרות להם לקנות לחם וגבינה לבנה, מזה עשרה חודשים.

בשלב זה, הנשיא ג'ורג בוש איננו מתכוון

לתמוך בתוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים

של אריאל שרון וגם לא לממן אותה.

 

בנוסף למצב זה, פרי תכנונם ומדיניותם של ראש הממשלה, אריאל שרון, מ"מ ושר המסחר והתעשייה, אהוד אולמרט,שר האוצר בנימין נתניהו ותאומו מאיר שיטרית, הוטלה לקלחת גם התוכנית לפנות את כל המתיישבים הישראליים מרצועת עזה ולהעבירם להתיישבות חדשה בנגב, באזור חולות חלוצה. מהלך זה מוצג כמהלך ראשון בתוכנית התנתקות כללית מהפלסטינים, שבעקבותיה יפונו גם כמה ישובים ישראליים מתחומי הגדה המערבית.

 

כדי להבין את רצינותה של התוכנית, מראים לנו מידי פעם את האלוף גיורא איילנד צועד במדים במרץ, עטוי בכמה זוגות משקפים, לוחות מסמכים ותיקי מפות במסדרונות משרד ראש הממשלה בירושלים, מבלי להוציא מילה מפיו. אחרי הכול מדובר בחייל במדים. ולזה מוסיפים כמה משפטי מחץ המספרים כי מנהל לשכת ראש הממשלה, דב וייסגלס, דיבר כמה פעמים על הנושא עם ד"ר קונדליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

 

על רקע זה, ראש הממשלה נותן ראיון לעיתון "הארץ", שם הוא אומר כי יכול לראות מצב בו "בעתיד לא יגורו יהודים ברצועת עזה", אולם הוא חושב כי פינוי ההתנחלויות יתרחש רק בעוד שנתיים. ממלא מקומו, והאידיאולוג או השופר הרשמי שלו בימים אלה, אהוד אולמרט, אומר כי הפינוי יתחיל בעוד שלושה חודשים כלומר ביוני או ביולי.

 

אין פלא שמספר הולך וגדל של ישראלים מצטרפים לקורסים לצחוק. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשתי עובדות יסודיות:

 

א. במשך כמעט ארבע שנות שלטונו, ראש הממשלה אריאל שרון לא ביצע כל תוכנית מדינית או ביטחונית אשר תכנן. אפשר כמובן להתחיל בכישלונו הגדול ביותר - "לספק ביטחון לתושבי מדינת ישראל", ואפשר וצריך לסיים בהבטחתו לבנות את גדר ההפרדה. כיום, בנייתה של גדר ההפרדה הופסקה לחלוטין, דווקא בקטעים החשובים ביותר מבחינה ביטחונית: אזור השרון, יישובי שפלת לוד וירושלים. מדוע? כי וושינגטון מתנגדת לתוואי גדר ההפרדה באזורים אלה.

 

ב. יחסיו האישיים של ראש הממשלה עם הנשיא ג'ורג' בוש, אשר הוצגו תמיד על ידי שרון כנכס הפוליטי-אסטרטגי החשוב ביותר שיש לו ולמדינת ישראל, אם לומר בעדינות, כבר לא מה שהיו פעם. ראש הממשלה אינו נוסע יותר לוושינגטון. הוא אינו מוזמן עוד לבית הלבן. הוא ושרי ממשלתו אינם נכללים יותר ברשימת המנהיגים, אשר מגיעים תכופות לוושינגטון לדיונים. גם נסיעתו הקרובה של שרון לוושינגטון, בסוף פברואר או תחילת מרס, טרם נקבעה סופית. זו כמובן תוצאה ישירה של חוסר היכולת הבולט של אריאל שרון ליצור מדיניות אסטרטגית-אזורית נכונה של מדינת ישראל לאחר המלחמה בעיראק והשינויים הדרמטיים המתרחשים בעולם הערבי. האמריקנים זיהו מיד את העובדה כי ישראל ממשיכה לדשדש בביצה הפלסטינית, מסיבות שלא כדאי להתעכב עליהן. כדאי לדעת כי בוושינגטון הבעיה הפלסטינית הפכה להיות שולית, לא חשובה וכזו שאיננה מעניינת איש. לדוגמא, במרכז סדר היום של הבית הלבן עומדת שאלת העצמאות, או מידת האוטונומיה, שהכורדים או השיעיים בעיראק יקבלו, ולא הפלסטינים. ותיקדבקה, כבר כתב על זה מספר פעמים.

 

אולי אזרחי ישראל אינם רואים או יודעים זאת בגלל ענן הדיסאינפורמציה הכבד האופף את כלי התקשורת המקומיים ואת דיווחיהם, בייחוד על מעשיה של לשכת ראש הממשלה. בוושינגטון, "סוד" זה גלוי. זו הסיבה בגללה איש הצמרת הישראלי היחיד המגיע מידי פעם לבירה האמריקנית לצורכי "תיאומים", הוא מנהל לשכת ראש הממשלה עו"ד דב וויסגלס, המגיע במפגשיו לפגישות עם היועצת לביטחון לאומי של הנשיא, ד"ר קונדוליסה רייס, וגם זאת לאחר שהשיחות והדיונים עם עוזריה הראשיים, סגנה סטיב האדלי, ואליוט אברהמס, הבשילו לסיכומים.

 

על רקע זה צריך לבדוק את סיכויי הגשמתה של תוכנית ההתנתקות ופינוי הישובים של אריאל שרון:

 

שלוש סיבות עיקריות קיימות להתנגדותם של האמריקנים לתוכנית זו:

 

1. וושינגטון אינה רוצה בהתנתקות, או בהיפרדות, בין ישראל לבין הפלסטיניים. רצונה של וושינגטון הוא שמקורות פרנסתם ומחייתם העיקריים של הפלסטינים ימשיכו להיות קשורים במדינת ישראל. לכן וושינגטון מתנגדת לגדר ההפרדה, ולכן אריאל שרון איננו ממשיך בבנייתה.

 

2. גם מצרים וירדן מתנגדות בחריפות לתוכניתו של שרון לפנות את הישובים הישראלים מגוש קטיף. הן פנו ואמרו זאת לוושינגטון. מצרים, מתנגדת בתוקף לכך כי יוסר אזור החיץ הישראלי בין רצועת עזה וצפון סיני. קהיר מבינה כי אם מהלך כזה יתרחש היא תצטרך בסופו של דבר לוותר על צפון סיני, או אפילו על מחציתו הצפונית-מערבית, לטובתה של מדינה או ישות עזתית-פלסטינית. נוסף לכך, מצרים, ובייחוד ערי התעלה שלה, יהפכו לשוק העבודה העיקרי של הפלסטינים. במצב בו חוסר העבודה במצרים מגיע ללמעלה מ-60 אחוז ומיליוני מצרים עובדים בארצות אחרות במזרח התיכון, אפשרות כזו היא חלום בלהות עבור מצרים. לכן המצרים מעוניינים בהמשך קיומם של היישובים הישראלים ברצועת עזה. לכן נוצר כאן פרדוכס בו הם באותו זמן מעודדים את הברחת הנשק והלוחמים לפלסטינים, על מנת שימשיכו להתקיף ישובים אלה.

העיקרון המנחה הוא שכל זמן שהסכסוך נמשך הפלסטינים לא יחצו את הגבול למצרים.

מאותה סיבה, ירדן מתנגדת לתוכנית שרון. המלך עבדאללה וצמרת המשטר בעמן, לא רק שאינם רוצים לראות את הפלסטינים חוצים את נהר הירדן, אלא הם בניגוד למצרים, ימנעו זאת בכוח צבאי.

 

3. וושינגטון מתבוננת במתרחש בישראל וגם שומעת דיווחים שוטפים על מצבו הפוליטי האישי של אריאל שרון ועל החקירה המתנהלת נגדו ונגד בניו. אמנם ראש הממשלה זורק בקלות אלגנטית את האיום לשרי הימין ולשרי מפלגתו שלו המתנגדים לו כי הוא אינו זקוק להם וכי הוא יקים ממשלה חדשה, בהשתתפות מפלגת העבודה. אולם וושינגטון, בניגוד לתקשורת הישראלית איננה כל כך בטוחה כי אופציה כזו קיימת. מבחינת זווית הראייה האמריקנית קשה לדעת מעמדו של מי יותר מעורער, של ראש הממשלה או של מפלגת העבודה, שרק ביום ג' 3.2, חתמה שוב על אחד מצווי הפטירה שלה, כאשר אישרה את הארכת כהונתו של שמעון פרס כמנהיגה לשנתיים הקרובות. וושינגטון אף פעם לא ראתה בפרס בעל ברית מדיני.

 

אם לקחת דוגמא מהמתרחש בעיראק, ממשל ג'ורג בוש איננו מעוניין לבסס צעדים מדיניים חשובים שלו על כוחות פוליטיים שמצבם רעוע.

 

במצב כזה של עניינים, אין פלא שתוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים איננה מקובלת על וושינגטון והיא לא תאפשר את ביצועה.

 

להלן שתי התפתחויות עיקריות בהן ארצות הברית יכולה לתמוך חלקית בתוכניתו של אריאל שרון, בתנאי שיוכנסו בה שינויים:

 

1. אם המהלך האמריקני בלוב, יניב גם תוצאה או גם התפתחויות ישראליות. במילים אחרות באם לוב תסכים למהלך של הקמת יחסים דיפלומטיים עם ישראל וגוש מדינות צפון אפריקה כולל מרוקו ותוניס יצטרפו למהלך זה. המהלך עצמו איננו מגובש עדיין והוא נתון רק בתחילתו. וכמובן ישנו המהלך האירופאי-סעודי, עליו כתבנו ב-24.1, בו מבוטח לישראל חברות מלאה בשוק האירופאי המשותף וגם בברית הצפון האטלנטית-נאט"ו, באם היא תיסוג לגבולות 1967.

 

2. אם המהלכים של אריאל שרון לפינוי יישוביים היו מבשילים ומתבצעים בעת ובעונה אחת עם כמה מהמאורעות המוזכרים בסעיף 1. אולי היה סיכוי קלוש לחבר בין שניהם ולייצור תזוזה או תנופה מדינית. אולם אפילו אם לראש הממשלה הייתה/יש כוונה כזו הוא החל להזיז את העגלה המדינית שלו מאוחר מידי וספק גדול אם בוש ירצה או יאפשר לו להצטרף למרכבה שלו הדוהרת כבר כמה חודשים.

 

ונקודה אחרונה. ארצות הברית סירבה להשתתף בכל צורה שהיא אפילו סמלית במימונה של גדר ההפרדה. להפך, עד היום היא השאירה את האיום לקזז את עליות הגדר מתקציבי העזרה לישראל, באם היא תחשוב כי תוואי הגדר חורג בצורה משמעותית מקווי 1967, תלוי ועומד. אין כל סיבה לחשוב או להאמין כי ארצות הברית תיקח על עצמה למממן את עלויות תוכנית ההפרדה של שרון בין הישראלים לפלסטינים, תוכנית שרק השלב הראשון שלה של פינויי יישובי עזה יעלה למעלה מ-15 מיליארד דולר. וושינגטון, לדוגמא חושבת כי מוטב להשקיע את הכסף הזה בניתוק סודן מהעולם הערבי, מאשר בנושא הפלסטיני. אם כך מהיכן ייקח שרון את הכסף הנחוץ לביצוע התוכנית? מעובדי הרשויות המקומיות שכבר עשרה חודשים לא קיבלו משכורות?

 

במשך למעלה מארבע שנים בהן מכהן אריאל שרון כראש ממשלה, הוא אמר פעמים רבות, "אני החלטתי ואני אבצע!" מכל הבטחותיו ודיבוריו בינתיים קשה להצביע על מהלך אחד אותו הצליח להשלים ולבצע.

 

כל הסימנים מראים כי אותו גורל צפוי לתוכנית פינוי היישוביים וההתנתקות שלו.

 

אריאל שרון ינסה אולי להתחיל אותה, אולם ספק גדול באם הוא יסיים אותה - כמו את גדר ההפרדה.