יש על מה לדבר

 

ביילין וחבריו מתהדרים בכך שהוכיחו "שיש עם מי לדבר". ואולי זו תמצית הבעיה. השאלה היא על מה מדברים - וכאן ה"מי" קובע את ה"מה".

 

עזרא דלומי, וואינט, 26.11.03

 

 

לכאורה היו אמורים עמי איילון וסרי נוסייבה, המחתימים ישראלים ופלסטינים על מסמך העקרונות שלהם, לשלב ידיים עם יוזמי הבנת ז'נווה ולחבור לתוכנית משותפת. לא כך קרה. לאחרונה יצא עמי איילון בהתקפה חריפה נגד מתחריו. הוא טען שהבנות ז’נווה יותר משנועדו לקדם את השלום, נועדו להפיל את ממשלת ישראל ולקרב את יוזמי ההבנות אל השלטון.

 

לכאורה ניתן לפרש ביקורת זאת כתוצר של קנאה בביילין וחבריו הנהנים מתקציבי עתק וסיקור תקשורתי נרחב, בעוד איילון ונוסייבה משתרכים בסיזיפיות מחותם לחותם. רק לכאורה. למעשה זו גם חזרה לוויכוח המתנהל מאז כיבוש השטחים ושזכה להבלטה ערב החתימה על הסכם אוסלו. עיקרו בשאלה מיהו הפרטנר הפלסטיני, שהרי דמותו וסדר יומו של הפרטנר יקבעו את אופי ההסדר (או אי-ההסדר) המתגבש. ה"מי" קובע את ה"מה".

 

בדיעבד צדקו מי שהזהירו כי הכשרת אש"ף טוניס כפרטנר למו"מ תרחיב את הזירה מדיון על שטחים תמורת שלום, לעימות על זכות השיבה כפי שמייחל לה ערפאת, ותהפוך את הסכסוך לבלתי פתיר. שלא כמו יאסר עבד-רבו, הקולגה הפלסטיני של ביילין, סרי נוסייבה הוא "נסיך מקומי", שצמח בשטחים ולא בערוגתו של ערפאת בטוניס. שיבת הפליטים ומימוש זכויותיהם לפי החלטת עצרת האו"ם 194, הממליצה שהפליטים יחזרו לבתיהם, אינה ריאלית בעיניו, כפי ששואפים לה ערפאת וחבורתו, ובהם גם יאסר עבד רבו. אלה, לפני כל דבר מחויבים לבעיית הפזורה.

 

ההבדל הזה בהשקפות ניכר גם בנוסח ההסכמים. אדריכליו הישראלים של מסמך ז’נווה אמנם מתעקשים לטעון שהפלסטינים ויתרו על זכות השיבה ושישראל תקלוט רק כמה עשרות אלפי פליטים לפי המספר הממוצע שיקלטו מדינות אחרות, אך ההבנות הללו כוללות את יישום ההחלטה 194, שעליה התנפץ המו"מ בקמפ-דייוויד ובטאבה.

 

קלות הראש שבה מתייחסים ביילין וחבריו למשמעות התביעה של ערפאת ואש"ף למימוש זכות השיבה מעוררת חרדה. רק מי שמקל ראש בעקרונותיו שלו, יכול להניח שכך גם נוהג הצד השני. זה קרה ערב החתימה על הסכם אוסלו, וכך קורה עכשיו בתהליך קידום "אוסלו 2". על קלות הדעת הזו שילמו אלפי ישראלים ופלסטינים בחייהם בעשור האחרון.

 

לא כך הדבר במסמך איילון-נוסייבה, שם אין כל אזכור להחלטה 194. במסמך זה נאמר במפורש שהשיבה תהיה למדינה הפלסטינית שתקום בשטחי הגדה והרצועה. מהיבט זה עומדים עקרונות איילון-נוסייבה באחד התנאים ההכרחיים (לא בכולם) לפתרון יציב של הסכסוך ולסופיותו.

 

ביילין וחבריו מתהדרים בכך שהוכיחו "שיש עם מי לדבר". ואולי זו תמצית הבעיה. השאלה היא על מה מדברים - וכאן ה"מי" קובע את ה"מה". שלום הוא בסופו של דבר מטרה קדושה ולא רק סוג של תעסוקה הכוללת סדנאות גיבוש בפגודות של טוקיו ובבקתות היער של שוויץ.

 

יותר ממעשה שלום, נראות הבנות ז'נווה כקריאת הקרב של ביילין ערב הקמת מפלגתו החדשה. זה בהחלט לגיטימי מצדו של פוליטיקאי לקדם את עצמו ואת המחנה שלו. השאלה היא באיזה מחיר. האם סבב אשליות שממנו נצא שוב חבולים ומאוכזבים הוא אמצעי ראוי?

 

לפני עשר שנים, שבוע לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, כתב עמוס עוז מאמר שכותרתו "שמעון פרס, אדריכל" ("ידיעות אחרונות", 20.9.93). בחלוף עשר שנים רוויות בדם שידרג עצמו עוז מתפקיד המעריץ של אדריכלי אוסלו-1 לתפקיד של מנהל מו"מ על אוסלו-2. ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה על דעת עצמה. יש מי שכופים עלינו את חזרתה במצעד איוולת חדש-ישן.