עלילת מלחמת הנפט

 

הדלק המניע את ההפגנות נגד בוש וארה"ב הוא עלילה חדשה-ישנה על כך שארה"ב רוצה להשתלט על שדות הנפט. זו עלילה מתוצרת שונאי היהודים וישראל, מהימין והשמאל הקיצוני, שהפעם חדרה גם למעמד הביניים בארצות המערב. הרוב קונה בקלות את השקרים, ובאותה הזדמנות גם מאשים את ישראל והיהודים.

 

בן דרור ימיני, מעריב, 20.3.03

 

מי שחושב שעלילות הן עניין שמתאים רק לימי הביניים, או רק למדינות חשוכות, או אפילו רק לעיתונים חשוכים - טועה. הן כאן ועכשיו. הן המנוע שעומד מאחורי תנועת ההתנגדות למלחמה המתקרבת בעיראק. ראשי תנועת ההתנגדות מפיצים עלילה. עליה הם מבססים חלק מרכזי ועיקרי בנימוקי ההתנגדות למלחמה. זו העלילה שהולכת והופכת לדלק שמניע את המלחמה נגד המלחמה. גם אצלנו - חכו קצת - יש לעלילה הזו סוכני הפצה.

 

רוב האירופאים - הרוב משתנה ממדינה למדינה - סבורים שארה"ב יוצאת למלחמה בעיראק לא משום שהיא נאבקת בטרור, אלא, פשוט, משום שיש לה אינטרסים שאין בינם לבין הדמוקרטיה, או המאבק בטרור, שום דבר.

 

היא רוצה להשתלט על שדות הנפט האדירים של עיראק. זו אותה עיראק, למי שלא יודע, שמחזיקה ברזרבות הנפט הגדולות ביותר לאחר סעודיה. זו, אם תרצו, תמצית העלילה. עלילת מלחמת הנפט. בשבת האחרונה צפיתי במו עיני בהפגנה המונית בריפובליק בפאריס. הסיסמה על מלחמת הנפט היתה הסיסמה המובילה של ההפגנה. לא דמוקרטיה, לא העם העיראקי, לא שלום, אלא רק נפט, חזר ואמר הכרוז המרכזי של ההפגנה. כך בפאריס, שבה גם ישראל היתה שנייה רק לבוש כפושעת מלחמה. כך בכל יתר ההפגנות בעולם, כאשר גם יהודים הופכים לאשמים במלחמה. זה כמובן לא מפריע לקבוצות של "יהודים בעד צדק לפלשתינים" להשתתף בהפגנות הללו, שהנימה האנטי-ישראלית והאנטישמית הופכת בהן ליותר ויותר גלויה. כאשר מדקלמים שקר לא רק אלף ואחת פעמים, אלא מיליון פעמים, התוצאה משתקפת בסקרים. האירופאים, הכביכול נאורים, הכביכול משכילים, קנו את העלילה בהתלהבות. היא התאימה להם. גם ככה הם לא אהבו את ארה"ב. הנה להם עוד סיבה לשנוא את הקאובוי בוש, ואת האימפריאליזם האמריקאי.

 

על העולם השלישי בכלל, והערבי בפרט, אין מה לדבר. שם קונים כל סיפור שיש בו שטן אמריקאי גדול ושטן ציוני קטן. ובכלל, אחרי העלילה על כך שישראל עומדת מאחורי הפיגועים בארה"ב, העלילה על הנפט היא עניין ברור. כל כך ברור, עד שגם ב. מיכאל כתב לא מזמן בידיעות, ש"השאיפה הפתאומית והקדושה להפצת הדמוקרטיה נשמעת כמו בדיחה". והנה, גם עיתון שלא שייך למחלקת המטורפים, נותן במה לאחת הוורסיות של העלילה. עוד נחזור אליו. מחיר הנפט הרקיע בשבועות האחרונים לקרוב לארבעים דולר לחבית. זה מחיר שמעיק על הכלכלה העולמית. הוא עלול ליצור משבר אנרגיה חדש, בעידן שבו כלכלת העולם מצויה גם ככה במשברים לא קטנים. אז הנה לנו סיבה, יגידו מפיצי העלילה, למתקפה הצפויה על עיראק. ארה"ב, בסה"כ, רוצה להשתלט על שדות הנפט האדירים ולהוריד את מחיר הנפט. השקר הזה מככב בימים טרופים כמעט בכל עיתון באירופה, כמו גם אצל כל חברי קואליציית מתנגדי המלחמה, שסחפה לחזית אחת את השמאל והימין הקיצוני. מפגינים עם חולצות בן-לאדן בקייפטאון, ומפגינים מהימין הימני והניאו-נאצי בברלין, כמו גם השמאל הסהרורי, נשאו פלקטים עם ציור של חבית נפט, שהתווית עליה היא תמונתו של בוש. הנה לנו, אם תרצו, גלובליזציה של העלילה. אבל יש בעיה. הסיפור הזה הוא לא סתם שקר, אלא פצצת מצרר של שקרים. ואגב, בהפגנות המתנגדים צועדים גם, ובעיקר, אנשי המעמד הבינוני, שמצביעים למפלגות השלטון. זו עלילה שחדרה ללב הקונצנזוס. עיראק היתה שמחה מאוד למכור לעולם נפט במחיר הרבה יותר נמוך. סליחה, היא בעצם מוכרת. במחיר של 19 דולר לחבית, לירדן למשל. והיא היתה שמחה למכור לעוד מדינות רבות, גם לארה"ב של בוש, אם רק היו נותנים לה. ומי לא נותן לה? האו"ם. הסנקציות שהטילה מועצת הביטחון, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, הן שמגבילות את מכירת הנפט. אין לזה שום קשר למלחמה. כך שאם נפט הוא הסיפור, כל מה שצריך לעשות הוא להסיר את הסנקציות, וגם את איומי המלחמה, ואנו צפויים לירידה מיידית ודרסטית של מחירי הנפט. הכלכלה העולמית רק תתאושש, ומילדי עיראק יוסר איום המגף של בוש. הם ימשיכו להיות תחת המגף של סדאם, אבל לו מותר.

 

מפיצי עלילת מלחמת הנפט סלחניים כלפיו. הוא אותנטי. הוא שייך למחלקת העריצים מהמזרח, שנאורי המערב, חסידי האוריינטליזם, מבינים אותם ומתרפסים לפניהם. הם אחרים. הם שונים. מותר להם. אגב, סדאם ושליחיו עשו מאמצים ניכרים להסיר את הסנקציות, דבר שהיה גורם לזרימה חופשית של נפט מעיראק. ומי סירבה? לא תאמינו: ארה"ב. זה לא יפריע לאנטי-אמריקאים להמשיך לדקלם את עלילת מלחמת הנפט.

 

וזה רק פרק ראשון בעלילה. יש המשך.

לפי מחקר של מכון ג'יימס בייקר, יעברו משהו כמו שלוש וחצי שנים, והשקעה של חמישה מיליארד דולר, כדי להחזיר את התפוקה העיראקית לרמה של לפני מלחמת המפרץ הראשונה. וגם אז, מדובר בתפוקה שהיא בסך הכל 1.3% מהייצור העולמי. האם על שטות כזאת שולחים 250,000 חיילים, בעלות של הרבה יותר מיליארדים, כאשר עצם האיום במלחמה, משפיע על מחירי הנפט יותר מכל שינוי בתפוקה העיראקית? התשובה ברורה. אבל העובדות, כרגיל בכעין אלה, לא ממש מעניינות את מפיצי העלילה.

 

אכן, תופי המלחמה באזור תרמו את שלהם לעליית מחירי הנפט בשבועות האחרונים. אבל, לעלייה החדה במחירי הנפט, מעשרים וקצת לקרוב לארבעים, אחראי המשבר בוונצואלה. השביתות בבארות הנפט, יחד עם הפגנות הענק בקראקאס והמשבר השלטוני, הם שהובילו לעלייה החדה במחירים. אם כל מה שארה"ב היתה רוצה הוא נפט זול, היא היתה צריכה להתערב דווקא בוונצואלה, ולא בעיראק. אבל שוב, למי אכפת מהעובדות כשיש עלילה מוצלחת שיכולה להוציא מיליונים לרחובות. וגם זה עדיין לא הכל. אחרונות חביבות הן חברות הנפט. כל ילד אירופאי, אם רק נעיר אותו באמצע הלילה, יספר לנו שהחברות הללו רודפות בצע, שונאות ערבים, והן אלה שמחרחרות מלחמה גם נגד עיראק. לך תספר לילד הזה, שכל מה שהחברות הללו רוצות הוא שקט תעשייתי. הן אולי רודפות בצע, אבל בצע לא בדיוק מסתדר עם קונפליקט בין המערב לאסלאם. ראשי החברות הללו הם הלובי הפרו-ערבי המסור ביותר. מצידן, שמדינות ערב יהיו מלאות בעריצים, מפס הייצור של סדאם, ושרק יתנו להן לעשות עסקים. החברות הללו מוכנות לדקלם את כל מה שמדקלמים האירופאים נגד המלחמה. הן מצויות באותה חזית. אבל "האינטרסים של חברות הנפט" זה דבר שנשמע כל כך מוצלח, בכל נאום, בכל מאמר, אז מה לנו כי נעסוק בהבלים כמו עובדות.

 

אגב, בעצם הימים הללו אכן מתנהלת לה מלחמה הקשורה לנפט וליהלומים. זה קורה במערב אפריקה. חברת הנפט הצרפתית קשורה לגורמים בשלטון באנגולה ובליבריה, שעומדים מאחורי המורדים בחוף השנהב. צרפת הרשמית אמנם מסייעת לשלטון של חוף השנהב, וכוחות צרפתיים "לשמירת הסדר" כבר הרגו וחיסלו רבים ממתנגדי המשטר, אבל בחצר האחורית מתנהלת לה מלחמה מלוכלכת, של מזימות בינלאומיות, שרק בגלל שאין שם צוותי תקשורת, ואף אחד לא מתעניין בשחורים שנהרגים על ידי צרפתים, אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה שם. אבל גם לפי מה שרק ידוע, התפקיד הכפול של צרפת במה שקורה שם הופך את ארה"ב למדינה המוסרית ביותר בעולם. זה כמובן לא מפריע לשיראק להניף אצבע מאשימה כלפי בוש, ולמפגינים הצרפתיים לטעון טענות מופרכות נגד ארה"ב.

 

נחזור למזרח התיכון. אף אחד לא יודע מה יהיה מחיר המלחמה בעיראק. ההערכות מדברות על עשרות מיליארדים. וזו רק ההתחלה. שיקום עיראק יעלה סכומים הרבה יותר גבוהים. לבנות עולה יותר מאשר להרוס. לאף אחד לא יהיו "חוזים שמנים לשיקום עיראק" - עוד קלישאה שמקשטת כל נאום או מאמר ממחלקת הדמגוגים - מהסיבה הפשוטה, שאין מדינה שתוכל לשלם עבור החוזים הללו. אם בכלל, אז העלות תוטל על "הקהילייה הבינלאומית". והקהילייה הזאת, למי שלא יודע, היא בעיקר ארה"ב. כך שקצת קשה יהיה להרוויח מעסקה שבה כיס אחד, במקרה הטוב, מעביר כסף לכיס השני.

 

באינטרנט מופצת גרסה "מתקדמת" יותר לעלילת הנפט. זו גרסה הקובעת שהמעבר ממחיר חבית נפט לפי דולר, למחיר חבית נפט לפי יורו, יגרום לפגיעה אנושה בכלכלה האמריקאית. מי שהתחיל עם השינוי היה סדאם חוסיין, שבעקבותיו הלכו מדינות נוספות. התיאוריה המופרכת הזאת - שעל רקע העלויות שצוינו לעיל אין צורך במאמץ מיוחד כדי להפריך אותה - זכתה לגיבוי אצל ב. מיכאל, בעיתון ידיעות, אשר מאיץ בקוראיו ללכת שבי אחרי העלילה המעודכנת, ובאותה הזדמנות, גם קובע שאין הבדל בין "דמוקרט עם אקדח גדול" לבין "דיקטטור עם אקדח גדול". הנה לנו תמצית התיאוריה: בוש הוא לא פחות מנוול מסדאם. הכסף הגדול, ולא שום דבר אחר, הוא שעומד מאחורי העניין. אז מה לנו כי נבוא בטענות לקואליציית המסיתים והמעלילים, בקייפאטון או בפאריס, כאשר העלילה זוכה לתימוכין גם אצלנו.

 

זו אכן מלחמת נפט, אבל במובן אחר לגמרי. סדאם הוא לא עוד עריץ. סדאם הוא מסוכן יותר, ביחס ישר להון שעומד לרשותו. השימוש שעשה ועושה סדאם בכספי הנפט הוא שימוש מטורף לחלוטין. הכספים משמשים לבניית ארסנל נשק הרסני, מצד אחד, ולבניית ארמונות של מי שלוקה במגלומניה חמורה, מצד שני. מילא ארמונות, אבל נשק הוא משחק מסוכן. כך שהמלחמה הזאת היא לא כדי שלארה"ב יהיה נפט, אלא כדי שלילדי עיראק יהיה נפט, ובתנאי שהוא יפסיק להיות בשליטתו של המטורף סדאם. גם בשנים האחרונות, ההכנסות מנפט, למרות הסנקציות, היו יכולות לפתור לעיראק את כל המחסור בתרופות או בציוד בתי חולים - עניינים שמככבים במלל הדמגוגי נגד ארה"ב ובעד הקלות לעיראק. אבל סדאם חוסיין - הוא ולא אחר - מעדיף להשקיע את הכסף שנכנס לעיראק בבניית ארמונות, כמו גם - דבר שהאירופאים מסרבים להבין - ניסיונות חוזרים ונשנים לרכישת, פיתוח וייצור אמצעי לחימה לא קונבנציונאליים. אבל זה לא מפריע לחבורות "רודפי שלום" מהמערב, מזוינים בתחמושת כבדה כמו מלכת היופי הגרמנית, להגיע לעיראק כדי לשמש כ"מגן אנושי" על מבצריו של סדאם. אין גבול לטמטום.

 

לארה"ב יש אינטרסים. לארה"ב יש גם היסטוריה של מעורבויות ברוטליות, לא מוסריות, לא צודקות, ואפילו רצחניות. אבל ההיסטוריה המתערבת של ארה"ב היא כאפס וכאין לעומת פשעי הקולוניאליזם של ארצות אירופה. בלגיה גם סחטה את קונגו, גם שעבדה אותה לצרכיה, וגם ביצעה רצח עם. צרפת שלטה ברבות מארצות אפריקה, ועל הפשעים שלה באלג'יריה היא אף פעם לא שילמה מחיר. הבחישות שלה, בעצם הימים הללו, במערב אפריקה, ראויות לדיון נפרד. רוסיה עשקה את מזרח אירופה, והיום היא לא מוכנה לוותר על הנפט של צ'צ'ניה. אנגליה חגגה על הודו. על גרמניה נדמה שאין צורך לדבר. אבל הנה, דעת הקהל במדינות הללו מאשימה עכשיו את ארה"ב בכל פשעי האנושות, בכל השנאה של העולם השלישי בכלל, ומדינות ערב בפרט, כלפי המערב. הן ביצעו את הפשעים, אבל בחגיגת צביעות מדהימה, הן מפנות את האשמה למי שאמורה להיות בת הברית שלהן, שכבר הצילה אותן אי-אלה פעמים במאה האחרונה. כפיות טובה, כנראה, זה השם השני שלהן.

 

העניין הוא, שלעלילות דם יש היגיון משלהן. הן לא נזקקות לעובדות. הן נזקקות לשלטים ולסיסמאות. לתנועת ההתנגדות ל"מלחמה עכשיו" היו כמה טענות ראויות: אולי צריך לתת עוד חבל לפקחים, אולי צריך להפעיל עוד לחץ דרך מדינות ערב מתונות, אולי צריך להתמקד בחיסול סדאם, ולחסוך את הפגיעה בעם העיראקי, אולי צריך לתת עוד אולטימטום, כדי שהטירוף של סדאם יהיה ברור יותר. אלא שראשי תנועת ההתנגדות לא מחפשים נימוקים ענייניים. הם יודעים שרק איזו עלילה טובה ודשנה, רק שנאה אמיתית ולוהטת - לארה"ב, לבוש, להגמוניה האמריקאית, ועכשיו גם לישראל וליהודים, שמואשמים כמי שעומדים מאחורי המלחמה - תוציא המונים לרחובות. כך היה בעבר. מי אם לא היהודים יודעים על מה מדובר. וכך זה עכשיו. שוב זו אירופה. שוב אנו רואים את הנאורות קורסת. שוב השנאה יוקדת. לא, אלה לא היו הפגנות בעד השלום והפיוס. ראיתי כמה מהפגנות הללו במו עיני. אלה היו הפגנות נגד. המארגנים רצו דם, ולכן הם יצרו עלילה.

 

מקס בוט, חוקר בכיר במועצה ליחסים בינלאומיים בארה"ב, כתב בניו-יורק טיימס, שארה"ב - גם אם קשה להאמין - פועלת בעיקר כדי להבטיח את שלום העולם. לא היה לה שום רווח ממלחמת המפרץ הראשונה. אפילו כווית לא עמדה בהבטחות מסוימות שלה. ולפי כל ניתוח רציונלי ועובדתי, גם ממלחמת המפרץ השנייה לא יהיה לה שום רווח. ואגב, לארה"ב לא היה שום רווח מהמעורבות במשבר ביוגוסלביה לשעבר. ובכל זאת, היא זו שנשאה ברוב הנטל, למרות שזה היה תפקיד של השכנים הקרובים מאירופה.

 

אז למה האירופאים לא מאמינים לארה"ב? למה האירופאים חושבים שבוש מהווה סכנה לשלום העולם יותר מסדאם? ובכן, עונה בוט, זה נובע מכך שהמסורת הקולוניאלית שלהם, שכולה תאוות בצע, לא מאפשרת להם לחשוב על אופציה אחרת. הם משליכים על ארה"ב מהתובנות שלהם עצמם. הם עצמם תאבי בצע. הם עצמם חושבים רק במושגים של אינטרסים צרים ומיידיים. הם פשוט לא מאמינים שמישהו יכול לחשוב אחרת. ולעזאזל המספרים והעובדות. הם לא יפריעו לעלילת מלחמת הנפט להמשיך לפרוח