אחרי המפה

 

אמנון דנקנר, מעריב, 13.6.03

 

מה יהיה אם מפת הדרכים הולכת במסלול הריסוק של אוסלו?

 

ייתכן שמוקדם להספיד את מפת הדרכים. אחרי הכול, אומרים תומכיה המסויגים (אין למצוא תומך נלהב שלה), היה צפוי למדיי שיהיו ניסיונות אלימים לטרפד אותה וההרג של השבוע הראשון שאחרי עקבה לא היה בגדר הפתעה מרעישה. צריך עדיין לתת לה הזדמנות, הם אומרים, למרות מגרעותיה הבולטות. לא מכיוון שהיא מבטיחה באמת שלום וביטחון, אלא משום שהיא המשחק היחיד בעיר. היא מה שיש ועליה אנחנו צריכים לבנות את התקוות והחלומות שלנו לחיים שלווים ונורמלים ולשגשוג. שוב מדברים על אויבי השלום המנסים לשבש את התהליך בדיוק כמו שדיברו בזמנו על "אויבי אוסלו", היינו ארגוני הטרור הפלשתיניים, שניסו ואכן הצליחו לכבות את התקוות המסוימות שהצית בלבבות ולהחניק אותן בנהרות של דם.

 

הדמיון הזה מעורר דאגה וחשש: מה יהיה אם מפת הדרכים הולכת במסלול הריסוק של אוסלו? מה שברור הוא שאין להניח לעניין להיסחב זמן רב כמו באוסלו. שם הפיגועים הביאו ללחץ על הפלשתינים, לסבל ולמצוקה, שהביאו מצידם עוד פיגועים, שהביאו לעוד לחץ, וכך זה נמשך עד להתרסקות הסופית. הפעם זה לא ממש מומלץ לתת למעגל הזה להתגלגל במשך שנים נוספות. אם הכישלון יסתמן בשבועות הבאים, כדאי לרדת מעניין חסר תוחלת, שממילא טמן בהמשך דרכו הממופה מוקשים רבים ומסוכנים.

 

אבל אם כך יהיה מה הלאה? יש מי שטוען שהמצב בינתיים אינו פתיר ושיש להשלים עם כך ולהמתין. אחרים, מעודדים מכישלונה של כל תוכנית הסדר שכרוכה בוויתור על שטחים, אומרים שאנחנו צריכים להמשיך להיאחז בשטחים ולקוות לטוב. לשתי הקבוצות האלה אין מענה לתקתוק השעון הדמוגרפי, לריסוקה האפשרי של כלכלת ישראל ולשחיקה המסוכנת בלגיטימיות הבין-לאומית שלנו. אנחנו מכינים לעצמנו מצב שבו רוב ערבי בין הירדן לים יתבע זכויות דמוקרטיות של הצבעה וייעזר בלחצים וסנקציות בין-לאומיות. כך קרה לדרום אפריקנים ומי שרוצה להיות אי פעם במצבם של הלבנים שם היום - שיקום.

 

לפיכך, ועל רקע הסתמנותה של מפת הדרכים כעוד גרוטאה העלולה להחליד בצידי הדרך העקלקלה להסדר נחוץ, כדאי לבחון ברצינות מה כן ניתן לעשות כדי להיחלץ מהגורל הלא טוב האורב באופק. אחד הרעיונות השווים דיון ציבורי ובדיקה מעמיקה הוא זה של הנוכחות של כוחות בין-לאומיים בשטחים, כשלטון מעין מנדטורי שייקח את האחריות על הביטחון ועל בניית המדינה הפלשתינית. בשיחה שהיתה לי ל פני חודשיים עם דיפלומט מערבי בכיר הוא ניסה למכור לי את יתרונותיה של מפת הדרכים, אבל אחרי שמילא את חובתו הוא הסכים איתי שקשה לצפות ממנה לרוב טובה והגדיר את ההנהגה הפלשתינית ככנופיה של רוצחים, אנשי מאפיה ומושחתים עד היסוד שלא יצלחו לכלום. הוא סיפר לי על ביקור שערך ברשות קצין בכיר מאוד של צבא ארצו שבדק את מנגנוני הביטחון הפלשתיניים והגיע למסקנה, שבלי שהמנגנונים האלה יהיו כפופים לקצינים מערביים, ויפעלו במקביל ובכפוף לנוכחות צבאית מאסיבית של מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה ואוסטרליה, למשל, מאומה לא יקרה.

 

האפשרות של שלטון בין-לאומי עם נוכחות צבאית מאסיבית, שייטול אחריות על הביטחון, יבנה את הכלכלה והחברה הפלשתיניות, יפסיק את ההסתה, יבנה מחדש את מערכת החינוך ומערכת שלטון דמוקרטית ולא מושחתת, נראית טוב על פניה, לבד מבעיה אחת: בישראל יש חששות גדולים מהסתבכות המצב בשל הנוכחות הצבאית הבין-לאומית ובעיקר מפני האפשרות שהיא לא תצליח להגן עלינו מטרור פלשתיני, אבל תנסה למנוע מאיתנו לעשות פעולות סיכול, רדיפה וענישה כלפי הטרוריסטים. ישראלים רבים יגלו רתיעה ממה שעלול להראות כהפקדת ביטחוננו בידי זרים ומפני שפע ההסתבכויות והאסונות העלולים להיות כרוכים בכך.

 

אבל גם אחרי שהצבענו על חלק מהקשיים, עדיין הרעיון הזה שווה דיון ציבורי רציני שעוד לא נערך כאן. הצעה ברוח זו של מרטין אינדיק לפני כמה חודשים לא זכתה לשום הד רציני וחבל.

 

כי אם באמת מפת הדרכים מקרטעת בדרך למגרש הגרוטאות של יוזמות השלום ואם באמת אנחנו חוזרים למצב שבו חיינו בשנים האחרונות, צריך לבדוק ברצינות אלטרנטיבות ולא להשלים במשיכת כתפיים עם מצב נורא שרק ילך וייעשה נורא יותר.