עכשיו כולם יודעים: הם אשמים

 

שנה אחרי הפסגה בקמפ דייוויד הישגו התעמולתי של ברק, כמי שהציע ויתורים מרחיקי לכת, בולט עוד יותר על רקע כישלונה המתמשך של ישראל להסביר את עמדותיה בעימות הכוחני עם הפלשתינאים. התדמית הזאת היא נכס מדיני, המשרת היום את יורשיו

 

אלוף בן, הארץ, 27.7.01

 

פסגת קמפ דייוויד ביולי 2000 לא הביאה לסיום הסכסוך הישראלי-הפלשתיני ומשתתפיה נכשלו בניסיון להשיג הסדר קבע. אך היו לה תוצאות חשובות, שהכתיבו מאז את סדר היום המדיני במזרח התיכון. בתודעת המנהיגות והתקשורת בישראל, בארה"ב וברוב מדינות המערב, התקבעה צדקתו של אהוד ברק כמי שהציע ויתורים מרחיקי לכת מול הסרבנות של יאסר ערפאת. ברק הצליח לשכנע את מעצבי דעת הקהל בישראל ובוושינגטון, שערפאת הרס את תהליך השלום כאשר דחה את ההצעה הנדיבה של ישראל. רק בשבועות האחרונים צצה גרסה נגדית, ולפיה לא ויתרה ישראל באמת ורק ניסתה לכפות על ערפאת, בעזרת קלינטון, הסכם כניעה משפיל.

 

 

תצלום: רויטרס

ברק, ערפאת והנשיא קלינטון בקמפ דייוויד. המשלחת

הישראלית נערכה נכון לעיצוב דעת הקהל בזמן אמת

 

התדמית הזאת היא נכס מדיני רב-ערך, שמשרת היום את יורשי ברק, אריאל שרון ושמעון פרס. גם אחרי עשרה חודשי לחימה נגד הפלשתינאים אין על ישראל לחצים לוויתורים מהותיים. שום גורם בינלאומי אינו אומר "צאו מהר הבית וקחו את הפליטים בחזרה, ואז יהיה שקט". הביקורת והלחצים המדיניים על ממשלת שרון מתמקדים בצעדים הצבאיים שנוקטת ישראל או בסוגיות שוליות כהצבת משקיפים בשטחים. חלוקת ירושלים, שעמדה במוקד הדיונים בקמפ דייוויד, חזרה למגירות הסכסוך. הכרזת המדינה הפלשתינית, שנראתה בלתי נמנעת, נדחתה למועד לא ידוע, וכך גם ביצוע הסדרי הביניים והנסיגה הנוספת בגדה, שברק התנגד להם עוד מימי יצחק רבין.

 

המערכה על התדמית לא המתינה לפסיקת ההיסטוריונים וכותבי הזיכרונות. היא הוכרעה כבר בזמן הפסגה. ברק ניצל את הבידוד והאיפול שכפו המארחים האמריקאים על המשלחות בקמפ דייוויד, כדי להכתיב משם את סדר היום התקשורתי בישראל ובארה"ב. האמריקאים, מרובעים כדרכם, היו מחויבים לכללי המשחק שקבעו, ונאלצו לשתוק.

 

המהלך המכריע שעשתה המשלחת הישראלית בקמפ דייוויד היה הדלפת הצעת השלום האמריקאית, שהוצגה לברק ולערפאת, והגילוי שראש הממשלה הסכים לקבלה כבסיס לדיון בשעה שהמנהיג הפלשתינאי אמר "לא". חשיפת פרטי ההצעה בישראל, ובעקבותיה בתקשורת האמריקאית, עוד בעיצומה של הפסגה, הציבה את קלינטון וברק באותו הצד מול ערפאת הסרבן. היא גם הייתה מאפשרת לברק להציג את ויתוריו ככניעה ללחץ אמריקאי, אילו היה מושג הסכם. מקורבים לברק מעריכים בדיעבד שפרסום ההצעה חישק את הנשיא המארח, דחף אותו להטיל את אשמת הכישלון על הצד הפלשתיני ולתת לראש הממשלה תעודת הצטיינות.

 

האיש שניהל את מבצע ההסברה הישראלי בקמפ דייוויד היה אלדד יניב, אז ראש אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה וכיום בעל משרד עורכי דין בתל אביב. העיתונאים הישראלים שסיקרו את הפסגה זוכרים היטב את המפגשים עם יניב, שהיה מקור המידע העיקרי על המתרחש מאחורי הגדרות, וגם חיבר את דפי המסרים שהופצו לשרים ולמסבירים האחרים של ברק.

 

יניב ליווה את ברק מימי מסע הבחירות שלו כחבר בצוותו האסטרטגי, עם משה גאון וטל זילברשטיין. אחרי הבחירות נותרו השניים במשרדם הפרטי ויניב בא לעבוד במשרד ראש הממשלה כאחראי להכנת משאלי העם שתוכננו להסכמים עם הסורים והפלשתינאים. בקמפ דייוויד התמקם יניב בחמ"ל של המשלחת הישראלית בבית הספר למכבי אש של ממשלת ארה"ב בעיירה אמיטסברג, למרגלות הרי הקטוקטין, שהמחנה הנשיאותי שוכן בהם. הוא לא נכנס אפילו פעם אחת למתקן הסגור. כלי עבודתו היו שיחות טלפון שוטפות שניהל עמו ראש הממשלה מבקתת "דוגווד" שלו על "ההר", כפי שכונה קמפ דייוויד בין חברי המשלחת, וקו טלפון מאובטח לתל אביב, שבקצהו השני היו משה גאון והדובר דוד זיסו שנשאר בארץ. יניב היה "תחנת הממסר". בכל בוקר בא עם חברו יוני קורן (הרל"ש לשעבר של ברק) למרכז התקשורת של הוועידה בעיירה תרמונט, וסיפר מה באמת קורה שם בפנים, לפני המפגש הרשמי עם דובר הבית הלבן, שהתמקד בזוטות כמו תפריט הארוחות בבקתה הנשיאותית. המכשיר הסלולרי שלו היה תמיד זמין לשאלות הכתבים, למסירת מידע יזום ולהכחשות.

 

המשימה שהביא יניב מהבית הייתה להכשיר את דעת הקהל ליום שאחרי הפסגה לאחת משתי החלופות - הסכם או משבר. ברק ידע שבקמפ דייוויד תעלה לשולחן סוגיית ירושלים, ויהיה צורך לשבור את הטאבו של "הבירה המאוחדת לנצח" בציבור הישראלי. כראש ממשלת שמאל, שהקואליציה שלו התפרקה בדרך לפסגה, ידע ברק שלא יוכל לחכות לרגע האחרון כדי לחשוף את הוויתורים, כפי שעשה מנחם בגין בוועידת קמפ דייוויד ב-1978. מרגע שעלתה ירושלים לדיון החל בארץ גל פרסומים על הנכונות לחלוקת העיר. הסקרים שנעשו בזמן הפסגה הראו שהמסר נקלט היטב ויש רוב לעסקה שמציע ברק.

 

כדי להמחיש את כובד ההחלטה של ראש הממשלה ולהציבו במרכז הפוליטי, הודלף שהשרים שלמה בן-עמי ואמנון שחק לוחצים על ברק לוותר עוד בירושלים. בדיעבד נודע שהשניים אכן הציגו עמדה פשרנית יותר. אך בזמן הוועידה נראה הדבר כשבירת השורות במשלחת הישראלית. הפה שהדליף מיהר גם להכחיש בלי למצמץ. ההכחשה המתחייבת רק הוסיפה אמינות לסיפור.

 

כעבור ימים מעטים התברר שסיכויי ההסכם קלושים. ערפאת הסתגר בבקתתו, סירב לדון בכל ההצעות וגם אסר על אנשיו לנהל מו"מ. עתה היה צריך להכין את דעת הקהל לכישלון ולהציג את ערפאת כאשם. יניב והדוברים הרשמיים של המשלחת, גדי בלטיאנסקי ומירב פרסי-צדוק, החלו לשנן את המסר לכתבים. המטרה היתה שהציבור בארץ יידע מה מתרחש בלי להיכנס מדי לפרטים. הפרסומים בישראל צוטטו מיד בתקשורת האמריקאית, שלא נהנתה ממקורות עצמאיים בזמן הפסגה.

 

הצעת הגישור של קלינטון נמסרה בעל פה לצדדים. גידי גרינשטיין, מזכיר המשלחת הישראלית, העלה אותה על הכתב. ההחלטה להדליפה התקבלה כשהיה ברור כי הוועידה קרבה לפיצוץ, אך ברק היה זהיר דיו שלא לתת ליניב הנחיה מפורשת, העלולה להיקלט במערכות ההאזנה של האמריקאים. בלדר המשלחת הביא מ"ההר" עותק של התוכנית לידי יניב, ופרטים מתוכה החלו לצוץ בתקשורת בזרם גובר והולך. ההדלפות לא היו מדויקות לגמרי בפרטים כמו אחוזי הנסיגה, כדי להשאיר מידה של ערפול ולא להביך את המארחים. לחיזוק האמינות, נאמר לכתבים מי השרים שדיברו עם ראש הממשלה. העיתונאים מיהרו לחייג למקורותיהם בארץ ולשמוע מהם פרטים דומים.

 

ברק שלט בזרימת המידע מקמפ דייוויד בשני ערוצים מרכזיים: שיחות טלפון לשרים-המסבירנים שהשאיר בבית, כמו חיים רמון, יוסי ביילין, בנימין בן-אליעזר ודליה איציק, שמיהרו לדווח עליהן ביומני החדשות ברדיו; ופגישות של יניב עם כתבים במקום. השיטה הייתה לעשות "ספין", אך לא לשקר ממש. כשרצו לרמוז על התקדמות, נאמר לעיתונאים: "רייזנר על ההר, ואתם יודעים מה זה אומר". אל"מ דניאל רייזנר, איש הפרקליטות הצבאית, הוא מנסח ההסכמים של המשלחת הישראלית. הזעקתו לקמפ דייוויד אותתה, כביכול, על תחילת מו"מ רציני. האמת היתה שרייזנר עסק רק בכתיבת ניירות פנימיים של הצד הישראלי ולא דיבר כלל עם הפלשתינאים.

 

אך גם במערכת היעילה של ברק נרשמו תקלות. הגדולה שבהן הייתה הכותרת של שמעון שיפר ונחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" בתום השבוע הראשון של הוועידה, "ברק חוזר בלי הסכם". הפרסום הקדים ביומיים את "משבר אריזת המזוודות" שחוללה המשלחת הישראלית, ובאותו הזמן הוכחש בתוקף. חריקות אחרות היו בשיחות הטלפון הליליות שניהלו רביב דרוקר ורזי ברקאי, כתבי גלי צה"ל, בניסיון לחדור לתוך המחנה. פעם שמעו משחק אישור שהכותרת של "ידיעות" לא נכונה, ופעם אישר בן-עמי שירושלים עלתה על השולחן. אבל הנזקים היו מזעריים.

 

המערכה האחרונה של "תזמורת הספין" הייתה בטיסה הביתה. הפסגה הסתיימה במסיבת עיתונאים דרמטית של ברק, במלון של העיתונאים הישראלים בעיר פרדריק, שבה הסביר את הכישלון. בדרך למטוס חיל האוויר, בנמל התעופה הצבאי אנדרוז, החליט ברק שכל חברי המשלחת צריכים לספר מה קרה. וכך הייתה הטיסה לארץ למסיבת עיתונאים מעופפת שנמשכה שעות ארוכות, באוויר ובנחיתת הביניים ברומא. כולם התראיינו לעייפה וחזרו על אותה הגרסה, שברק היה מנהיג דגול ומרחיק ראות, וערפאת סרבן עיקש המוביל את עמו לאסון היסטורי. הפעם גם נמסרו פרטים מדויקים יותר על הצעות הנסיגה בגדה המערבית ובירושלים. בנחיתה בנתב"ג נאם ברק שוב, הקריא את המסרים שנוסחו במטוס, ובפעם הראשונה אמר שערפאת אינו פרטנר וש"הלב נחמץ".

 

שנה אחרי הפסגה, הישגו התעמולתי של ברק בקמפ דייוויד בולט עוד יותר על רקע כישלונה המתמשך של ישראל להסביר את עמדותיה בזמן העימות הכוחני עם הפלשתינאים. דעת הקהל המערבית, שאימצה לחיקה את ברק כמנהיג הפשרן והרודף שלום, דחתה את טענות ברק ושרון שישראל הייתה הקורבן של מתקפת טרור פלשתינית, והציבה את פיגועי החמאס ופעולות צה"ל באותה הרמה המוסרית.