194

 

דני רשף, מושב חוסן, 13.12.03

 

ב-11/12/1948 קבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 בנושא הסכסוך בפלשתינה-א"י, שסעיף 11 שלה בנוסחת המקור ובתרגום לעברית מסופח בהמשך. ההחלטה קובעת בין השאר בפשטות – "שהפליטים הרוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם האפשרי".

 

למעשה הופך הסעיף המסוים הזה שמנוסח ברוח הומנית ושאין בו כל איזכור ל"זכות השיבה" הפלשתינית את שאר המחלוקת בינינו לפלשתינים למיותר. בתוך דור או שניים נידונה ישראל הדמוקרטית, על פי אותה החלטה 194, לאבד את זהותה הלאומית כמדינה יהודית ולהפוך למדינה דו-לאומית שבהמשכה מיעוט יהודי וסופה של הציונות.

 

למזלנו הרב משמעות ההחלטה הוא הצהרתי בלבד ואין להחלטה כל תוקף משפטי או מדיני. קשה להאמין שמי שרואה את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ייתן, באופן כל שהוא, את ידו להחלטה. באותה מידה מובן גם שמכל שפע החלטות האו"ם בעבר ידבקו הפלשתינים, לאורך כל השנים, בהחלטה הזו דווקא ויעשו ככל יכולתם לתת להצהרה הזו גם תוקף משפטי מחייב.

 

פעמיים הסכימו נציגים של ישראל בעבר לתת תוקף משפטי מחייב להצהרה 194. פעם בשיחות טאבה בינואר 2001 ופעם במסמך ג'נבה שהושק ברוב פאר החודש בשוויץ. אכן, הוכנסו בהסכמים המנוסחים בלמים ליישום מעשי של ההחלטה בידי הרשות הפלשתינית. כבר נשמעות הערכות סותרות ויש פערים גדולים בין מה שהפלשתינים מבינים מהניסוחים למה שהישראלים מבינים. אולם לוויכוחים האלה יש משמעות מעשית מעטה ביותר.

 

לו חתמו נציגינו המוסמכים כחוק על הכרה בהחלטה 194 וההחלטה ההצהרתית הייתה מקבלת תוקף חוקי ובינ"ל מחייב ביחסים שבין ישראל לרשות הפלשתינית ספק אם הייתה קיימת דרך למנוע מהפליטים הפלשתינים וצאצאיהם כאנשים פרטיים לתבוע את ישראל בבתי הדין הבין-לאומיים ובבתי המשפט בישראל גופא. לא משנה איזה מגבלות משפטיות היו חלות על הרשות הפלשתינית עצמה. המסמך היה מחייב את ישראל בכל התמודדות מול הפלשתינים כפרטים בין אם מוצאם ממחנה ירמוך בסוריה או עין חילווה בלבנון.

 

סביר מאד שהיו נמצאות הקרנות, מקופתו הפרטית של ערפאת, מתרומות סעודיות או מארגונים בינ"ל לזכויות אדם וכו', כדי לממן מאבק משפטי מוצלח בכל הערכאות הרלבנטיות בעולם ובישראל, לא כרשות פלשתינית אבל כשפע של אנשים פרטיים. מי שהיה מוכן להכיר באופן מחייב בהחלטה 194 של האו"ם, אולי מבלי להבין את משמעותה, עלול היה לחרוץ את סופה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

 

בחברה הישראלית יש שני גורמים הפועלים כל הזמן נגד זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. נוער הגבעות ביש"ע, שאם תצליח דרכו, יוביל אותנו בסופו של דבר למדינת אפרטהייד יהודית, מוקצית בעמים. מדינה שרובנו לא רוצים לחיות בה ולבסוף גם לא נוכל לחיות בה.  מאידך, יריביהם הפוליטיים מנגד, אנשי טאבה וג'נבה, שאם תצלח דרכם, יובילו אותנו למדינה דו לאומית. מדינה שרובנו לא רוצים לחיות בה  ולבסוף גם לא נוכל לחיות בה. השומר נפשו ירחק מאלה וגם מאלה.

 

 

החלטה 194 של עצרת האו"ם מ-11/12/1948

סעיף 11 העוסק בבעיית הפליטים

 

11. Resolves that the refugees wishing to return to their homes and live at peace with their neighbours should be permitted to do so at the earliest practicable date, and that compensation should be paid for the property of those choosing not to return and for loss of or damage to property which, under principles of international law or in equity, should be made good by the Governments or authorities responsible;

 

תרגום

 

11. מחליטה שהפליטים הרוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם האפשרי ופיצויים ישולמו עבור נכסיהם של הבוחרים לא לחזור וכן עבור אובדן ונזק לרכוש אשר, בהתאם לעקרונות של החוק הבין לאומי או בהתאמה, ימומשו על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות.