זה לא יקרה במדינה דו-לאומית

 

צביה גרינפלד, הארץ, 12.12.06

 

רק במדינה משלו יוכל העם היהודי לממש את חזונו התרבותי והרוחני. אף מסגרת אחרת לא תאפשר זאת.

הערעור של אנשי רוח ואקדמיה על קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל שוב זכה לכותרות לפני כמה שבועות. זה היה כשמנכ"ל "הליגה נגד השמצה" בארצות הברית, אברהם פוקסמן, הפעיל ככל הנראה את השפעתו ומנע ברגע האחרון הרצאה של ההיסטוריון טוני ג'אדט במתחם הקונסוליה הפולנית בניו יורק. לפני כשלוש שנים פירסם ג'אדט, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת ניו יורק, מאמר מחולל סערה בכתב העת היוקרתי "ניו יורק ריוויו אוף בוקס", שבו טען שבמקום ישראל כמדינת העם היהודי יש להקים מדינה דו-לאומית. מאז, הוא נהפך לאחד ממקדמיו הנמרצים של הרעיון.

 

בתגובה לביטול ההרצאה של ג'אדט שלחו כמה פרופסורים, בראשות מארק לילה וריצ'ארד סנט, מכתב מחאה חריף למערכת כתב העת, שבו גינו בחריפות את מה שראו כפגיעה גסה ובלתי נסבלת של הליגה בעקרונות חופש הדיבור והביטוי האקדמי. החותמים על המכתב, בהם שני ישראלים, אינם אוחזים בהכרח בדעותיו של ג'אדט, אבל הם מאמינים בנחרצות שזכותו להשמיען.

 

מבחינה פורמלית, הצדק עם הכותבים. אין לחלוק על זכותם של ג'אדט ושל אחרים להשמיע את דעתם. אלא שהניסיון השיטתי לבצע מעין "הכחשת ישראל" ולערער דווקא על זכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו, מעורר שאלות נוקבות. זאת, במיוחד על רקע איומיה הגלויים של איראן להשמיד את ישראל.

 

השיח האקדמי הביקורתי נובע, במידה רבה, מהתסכול ומהאכזבה מהתנהגות ישראל כלפי הפלשתינאים. הדבר מצביע על כישלונה המחפיר של ישראל לסיים את הכיבוש ולאפשר לפלשתינאים חיים ריבוניים משל עצמם. השאלה היא, מדוע צריכה ביקורת מוצדקת זו ללבוש לפתע את הצורה המדאיגה והמקוממת של שלילת זכות היהודים עצמם לחיים ריבוניים. הרי דווקא במקרה של ישראל מדובר בשלילת זכותו היסודית והעקרונית של מיעוט נרדף להגן על עצמו, כאשר לא ברור כלל שהסכנות החמורות לקיומו חלפו מהעולם.

 

רבים סבורים, כמובן, כי הקמת מדינת ישראל בתוך המרחב הערבי היא הגורם המרכזי לאנטישמיות כיום, וכי אם רק תחדל ישראל מלהתקיים תבוא הגאולה לכל היהודים, גם אם הדבר יקרה במסגרת פלשתינית דו-לאומית. אלא שהימים שבהם נאלצו בני ובנות העם היהודי לשים מבטחם בעמים אחרים אינם רחוקים עדיין, וכולנו זוכרים מה קרה להם כאשר לא היו מסוגלים להגן על עצמם. אין פלא, שהטענות נגד צדקת קיומה של ישראל מעוררות חימה עזה כל כך ומתפרשות כעוד ביטוי לאנטישמיות קלאסית. מאחר שהמאבק נגד עמדותיו של ג'אדט מתנהל באמצעים לא ראויים כמו חסימת אמצעי הבעה, צריך לצפות שרבים יותר באקדמיה יתמודדו בצורה מכובדת והוגנת יותר עם הטיעונים העיקריים בדיון הזה.

 

מסקנות קשות

 

ספרו של הפרופ' חיים גנז מאוניברסיטת תל אביב, "מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה", מטפל בסוגיה זו באומץ וביושר, אך גם מסקנותיו מעלות קשיים. גנז דן בהצדקות המקובלות לקיומה של ישראל ומנסה להפריכן. הוא אינו מכחיש שהגנה עצמית מול רודפים יכולה להיות גורם המצדיק קיומה של מדינה. עם זאת, הוא סבור שההצדקה הזאת, משהתבטלה, אינה יכולה ואינה צריכה עוד להבטיח את קיום המדינה לנצח. בהתאם לכך, כאשר ההתנכלות ליהודים מפסיקה להיות גורם משמעותי - מצב שראוי לשאוף אליו - אפשר גם לוותר על קיום המדינה היהודית.

 

מן הצד השני, זכותן של קבוצות להגדרה עצמית - לאומית או תרבותית - מקובלת על גנז. אלא שבניגוד לטיעון הרווח, הוא מאמין שהגדרה עצמית כזאת אינה צריכה ללבוש דווקא את הצורה של מדינה, והיא יכולה בהחלט להיות גם תת-מדינתית. בהתאם לכך, אפשר להסיק שהעם היהודי יכול לממש את הגדרתו העצמית הלאומית והתרבותית גם כאשר הוא חי במסגרת מדינה דו-לאומית פלשתינית-יהודית (או כל מדינה נאורה אחרת). מכאן שוב: קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי אינו נחוץ ומוצדק באמת.

 

הבעיה בעמדתו של גנז טמונה לא בשיקוליו המדיניים או הפילוסופיים, אלא באלה הרוחניים-תרבותיים. קבוצות תרבותיות, אתניות או לא, יכולות רק לעתים רחוקות להגיע למיצוי מספק של הבנותיהן התרבותיות במסגרת חברתית כוללת שאינה מבטאת את הערכים המקובלים עליהן. האם אפשר להניח שקבוצות חרדיות או מוסלמיות, לדוגמה, שדוגלות בהגבלת זכויותיהם ומעמדם של נשים, הומוסקסואלים וזרים, יכולות להגיע למימוש מלא של חזונן התרבותי במסגרת חברתית מאורגנת שאינה נתונה לשליטתן? מי שמניחים כך אינם מתייחסים ברצינות הראויה לשאיפתן של קבוצות כאלה לריבונות מוחלטת, שתפקידה לעצב עולם תרבותי שלם.

 

הוגים ליברלים מעדיפים לראות שאיפות כאלה כפולקלור מתון, שמסוגל להגיע לסיפוקו התת-מדינתי בקרב חברה דמוקרטית, נאורה ואוהדת. אולם הניסיון הפוליטי - בישראל ובוודאי במדינות מוסלמיות ומערביות שעוברות תהליכי איסלמיזציה - מעלה כי תמונה מרגיעה זו אינה מדויקת.

 

רוב הקבוצות התרבותיות שואפות לעצב את העולם במתכונת הנראית להן, ורק בלית ברירה מוכנות לצמצם את תחולת חזונן לארבע האמות של קיום קהילתי שהעולם הליברלי מסכים להעניק להן. צריך לזכור, שגם אם בעבר "המדינה" נתפשה כישות בפני עצמה, שבניה ובנותיה חייבים בכבודה ובשירותה, כיום אין מדובר אלא בכינוי מקוצר לחברה מאורגנת שמבקשת לממש את מטרותיה ואת ערכיה באמצעות כלים מעשיים. למעשה, כלל לא ניתן להפריד בין "המדינה" המודרנית לבין ההגדרה העצמית התרבותית של הקבוצה ההגמונית שמבקשת לממש באמצעות המדינה את מטרותיה וערכיה. כיום, כאשר חברה דמוקרטית מוכנה להעניק אוטונומיה תרבותית נרחבת לקבוצות מיעוט, הרי זה מפני שנכונות זו מבטאת ומממשת את ערכיה הליברליים.

 

שאיפה תרבותית זו אינה מאפיינת קבוצות קיצוניות בלבד, אלא נכונה אלף מונים לגבי קבוצות תרבותיות גדולות ומרכזיות יותר כמו הנוצרים, המוסלמים או חסידי הליברליזם הדמוקרטי. כל אלה חותרים להסדרת ענייני החברה הרלוונטית להם ברוח חזונם התרבותי.

 

פולחן ריק ממשמעות

 

לכן, השאלה האמיתית היא אם אנחנו מאמינים שלעם היהודי יש בכלל חזון תרבותי כולל, הדורש ומצדיק ריבונות עצמית שתאפשר את מימושו בצורה השלמה ביותר. מי שסבורים כי התרבות היהודית היא פולקלור, שאפשר לספק את כולו או את רובו בלא צורך באמצעי ארגון כוללים המעצבים את חייה של חברה שלמה, יכולים להסיק כי אין צורך בביטוי מדינתי כדי לספק את חזונו וחייו התרבותיים של העם היהודי. לכאורה, יהודים שגשגו ויכולים לשגשג גם בפולין, בארה"ב, או לצורך העניין במדינה פלשתינית דו-לאומית. זאת, אם יש בתי ספר יהודיים, בתי כנסת, מקוואות טהרה או מסעדות כשרות, ובתנאי שלא יהרגו ויגרשו אותם.

 

אולם, סיפוק צרכים אלה אינו ממצה כלל את החזון התרבותי היהודי, שעניינו לא רק במצבם של היחידים וקהילתם הקטנה, אלא במרקם החברתי הכולל. חזון זה רואה את בני האדם כצלם אלוהים ואת הצדק החברתי כתיקון עולם; הוא חותר להציב מודל מעשי של שאיפה לרוחניות והתמסרות לטוב מול התבטלות בפני כוח והסתפקות בחומריות ובצריכה; הוא שואף ליצירתיות חיה ולאחריות מוסרית כלפי כל הסובבים אותנו; ולא מוכן להשלים עם מה שישנו, או מה שהיה בעבר.

 

כמובן, אפשר לא לקבל את החזון הזה, אם מפני שהוא נדמה כחזון אוניוורסלי שאינו ייחודי לתפישת העולם היהודית, או מפני שהעם היהודי נתפש ככזה שאיבד את חיותו התרבותית וכל מה שנותר בו כיום הוא פולחן ריק ממשמעות מוסרית. ישנם גם כאלה המניחים, שמקסימום הערכים הריאלי הושג במסגרת הדמוקרטיות הליברליות המודרניות, וחזונות תרבותיים אחרים מוטב להם שלא יפריעו להישג אדיר זה.

 

הספקות יכולים להיות רבים ומוצדקים, אך דבר אחד בטוח: אי אפשר לחתור ברצינות למימושו המעשי של חזון תרבותי כזה בקהילה שאינה ריבונית ואינה קובעת בעצמה את אורחות חייה. לכן, טיעונו של גנז על העדר הצורך במדינה אינו עובד. ייתכן שביום שבו חברות אחרות יכוננו מדינה שמטרתה לממש ערכים כאלה, התרבות היהודית לא תצטרך עוד קיום חברתי מאורגן משל עצמה ותוכל לוותר, במסגרתן, על קיומה המדיני. אבל עד אז, יש לתרבות היהודית חזון ומשימה משל עצמה. גם אם נתעלם לרגע משיקולי ההגנה העצמית, חזון ומשימה אלה מצדיקים ומצריכים את קיומה הריבוני של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.