זכות השיבה שלנו

 

דורון רוזנבלום, הארץ, 4.7.03

 

גם אם המודעות הגדולות, שהשיקו את קמפיין השלום של עמי איילון וסרי נוסייבה, נראות במבט ראשון ספק ככרזות ניו-אייג' של שרי אריסון, ספק כפרסומת למכנסי "דוקרס" - קשה שלא לברך על יוזמה זו, המגדירה בצלילות את הבלתי-נמנע: הפרדה בין העמים, תוך כדי ויתורים הדדיים מרביים.

 

כל זאת אף שלפחות מנקודת ראות ישראלית-יונית אין ב"תוכנית" זו חידוש גדול, בהיותה בעצם מאסף אפיגוני של כל "מסמכי ההבנה", "ניירות עבודה" וה"מתווים" והעצומות של השמאל לדורותיו - ממסמך יריב-שם-טוב, דרך מתווה אוסלו וקלינטון, ועד מסמך ביילין אבו-עלא, וכל מאות המניפסטים, הפורומים שביניהם. בינינו? האטרקציה העיקרית בקמפיין הזה היא השתתפותו של סרי נוסייבה, בתקווה שאינו מייצג רק את עצמו. אכן, סנסציה: התגלה סוף סוף "שלום עכשיו" הפלשתיני. והוא אפילו פרופסור.

 

אשר לעמי איילון - הכוכב הישראלי של הצמד - ברור מהו ה"אפיל" שלו: הרקע הצבאי והביטחוני כאלוף וכראש השב"כ, ש"ראה את האור" והכריז על כך ברהיטות אינטליגנטית (אם גם באיחור הגנרלי המקובל של 30 שנה). תרומתו של איילון להצעה היא כנראה "הנחרצות" הכמו-צבאית של המנשר המשותף, היובשני משהו, המתאר את "גבולות הפשרה" של שני הצדדים ואת תוכניות הפעולה המבצעיות של ההחתמה עליו, כאשר הפיתיון העיקרי לציבור החותמים הישראלי מוצג בקורקטיות כמעט בנקאית: "עד שלא נגיע להסדר מדיני, הכלכלה בארץ לא תתאושש".

 

מעבר לסקפטיות בנוגע לכוחן המעשי של עצומות, קשה כאמור למצוא דופי בתוכנית שלום זו; ועם זאת נדמה, שאיזה מרכיב מהותי מאוד חסר גם בה, כמו ברבות מקודמותיה, כולל אלה שהונהגו על ידי ממשלות ישראל: שמחת החיוב; ההתלהבות מחזון בונה, להבדיל מהשלמה מושכלת ועגומה עם הבלתי-נמנע.

 

נכון שהעשור האחרון - אפילו השבוע האחרון - ידע אין-ספור מליצות שלום לעייפה, בעשרות טקסים קלישאיים; אך באף לא אחד מסיבובי השלום - גם לא ברגעי ההבלחה הקצרים של יצחק רבין ושל אהוד ברק - לא הוצגו הפסקת הכיבוש ונסיגתנו לגבולות מוגדרים כחזון ישראלי חיובי. ההיפך הוא הנכון: כל ויתור טריטוריאלי, אפילו בשטחים פלשתיניים מאוכלסים בצפיפות, הוצג תמיד - גם על ידי חלקים ניכרים בשמאל - כתשלום נורא, כעונש לא יתואר, כניתוח קטיעה איום, אשר ספק אם כדאי לשאת בסיכוניו. ואם אריאל שרון מדבר כיום על "ויתורים כואבים", זהו עדיין אנדרסטייטמנט לעומת העגה של מנהיגי מפלגת העבודה, שאפילו לא דבקו בשטחים מתוך איזו זיקה "ארצישראלית", אלא יותר מתוך שתלטנות ואינרציה.

 

כך או כך, ההחלטה בדבר עתיד השטחים כבר נלקחה מאתנו. כוחות חזקים מאתנו כבר הכריעו בעצם את הפור. ומכיוון שהבלתי נמנע יגיע ממילא, במוקדם או במאוחר, מוטב שנפיק מכך את המיטב, לחוסננו ולתועלתנו: עדיף שלא נידחף החוצה מהשטחים, אלא נוביל את עצמנו פנימה מרצון - בחזרה אל עצמנו, אל מדינת ישראל המתוחמת בגבולותיה, המוגדרת בזהותה, הבונה את תרבותה הייחודית. והרי ב-36 השנים שחלפו כבר שכחנו את הטעם הזה, של להיות קצת לבד עם עצמנו, עם ישראליותנו.

 

אכן, כבר כמעט איננו מבחינים בממדי האנומליה הכיבושית, שיצרה למעשה דו-לאומיות עוינת, יום יומית: לא רק שאנו נכנסנו לנשמתם של הפלשתינאים, אלא שגם הם נכנסו אל נשמתנו. כמו בשירו של מאיר אריאל על הערבי עם הנרגילה, "היושב בקצה כל משפט בעברית" - אין כמעט נשימה שאנו לוקחים שאין בה גם הבל-פה פלשתיני, ולהיפך. אין שיח ישראלי שאין בו פלשתינאי, ואין שיח פלשתיני שאין בו ישראלי.

 

איך אפשר לגבש זהות ישראלית מכאן, ופלשתינית מכאן, במצב כזה של אוסמוזה רעילה, הדדית? והרי כבר שכחנו איך זה היה, כשהונח לנו להיות רק ישראלים (כולל מיעוטים וערבים אזרחי ישראל), בעיקר בשנות גיבוש הזהות שקדמו לקריסת גבולותינו ב-1967.

 

אם נגזר - מוטב שההיפרדות לא תוצג רק כאילוץ ביטחוני או ככורח מדיני כפוי, אלא כסיכוי, כסם-חיים לאומי ותרבותי - לטובתנו ולטובת הפלשתינאים, בחזקת "שנינו ביחד וכל אחד לחוד". דווקא התארגנויות חוץ-פרלמנטריות, כזאת של איילון ונוסייבה, יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס שבהפחת חזון חיובי נלהב, שהוא יותר מסך כל צירופם הסכמטי של "גבולות הוויתורים".

 

ויתורם של הפלשתינאים על זכות השיבה אינו יכול להיות חזון ישראלי מלהיב. משהו צריך לבוא גם מאתנו, מתוכנו, על דרך החיוב. עם כל הכבוד לוויתורו של נוסייבה על זכות השיבה - חזון מרומם פי כמה הוא מימוש זכות השיבה שלנו לעצמנו.