ירושלים כבר מחולקת

 

יריב אופנהיימר, וואיינט, 19.9.07

 

הכרזתו של השר רמון משקפת את המציאות העכשווית בשטח, ומציגה בצורה אמינה וברורה את אופי הפתרון לשאלת הריבונות בעיר. אבל למה לתת למציאות לקלקל לפוליטיקאים את החגיגה, זה הזמן להתעלם מהעובדות ולחזור למנטרות המוכרות מפעם.

 

הביצה הפוליטית שוב גועשת, המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, חשף קבל עם ועדה, את הסוד המדיני הכמוס ביותר במזרח התיכון, ופירט במכתב רשמי לניר ברקת כי לאחר כינון הסכם שלום, השכונות הערביות במזרח ירושלים יעברו לריבונות פלסטינית.

 

ההכרזה הבנאלית של השר רמון הצליחה להוציא מתרדמתם את אנשי הימין והמרכז הפוליטי ולגרור אחריה שלל של תגובות נזעמות. מהאיחוד הלאומי ועד לסיעת הגמלאים, מש"ס ועד קדימה, עומדים בתור נציגי הסיעות ובמקהלה אחידה זועקים כי על אף חזונו של רמון, "ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראלית לנצח נצחים".

 

מזמן לא היו הכרזות הפוליטיקאים רחוקות כל כך מהמציאות בשטח. על אף ההצהרות על אחדות העיר, ירושלים רבתי מעולם לא אוחדה והשכונות הערביות במזרח העיר אף פעם לא היוו חלק אינטגראלי מבירת ישראל. תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל שוווי זכויות ומעמדם החוקי מוגדר כ"תושבי קבע" בלבד.

 

מספרם של ערבי מזרח ירושלים עומד היום על כ-244,000 המהווים למעלה מ-35% מאוכלוסיית העיר, עד שנת 2020, על פי הערכות, יהוו תושביה הערבים של מזרח העיר כ-40% מכלל תושביה של ירושלים כולה. סיפוח מלא של השכונות הערביות יהפוך את בירת המדינה לעיר דו לאומית, שמאות אלפים מתושביה הם פלסטינים אשר אינם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי.

 

יש להניח כי גם אנשי האיחוד הלאומי אינם רואים בחזונם את מאות אלפי הפלסטינים המתגוררים בירושלים הופכים להיות אזרחי ישראל בעלי זכויות שוות, לרבות זכות ההצבעה לכנסת

 

גם מבחינת הקצאת המשאבים, בניית התשתיות ומערכת החינוך, ירושלים מחולקת יותר מתמיד ומפלה לרעה את תושביה הערבים. חרף העובדה כי בתשלומי הארנונה והמיסים מתקיים שיווין, הרי שבעת חלוקת המשאבים, אין דמיון בין ההשקעות בשכונות הערביות להשקעות בשכונות היהודיות בעיר.

 

את הדוגמא הבולטת ביותר להזנחה, לאפליה ולחוסר השוויון ניתן למצוא במערכת החינוך העירונית. בשנת הלימודים הנוכחית רק למחצית מילדיה הפלסטינים של מזרח ירושלים יהיה מקום בבתי הספר, מתוך 79,000 ילדים רק 39,400 ילמדו השנה בבתי הספר העירוניים, שאר התלמידים יאלצו למצוא פתרונות חלופיים כגון בתי ספר של הוואקף, האו"ם, ומוסדות התנדבותיים. כ-9,000 ילדים, תושבי מזרח ירושלים נותרו השנה ללא מקום בשום מערכת חינוך ויאלצו לוותר על שנת הלימודים הקרובה.

 

אך מעבר לכך, הדוגמא המוחשית ביותר לחלוקת העיר דה פקטו היא הקמת חומת ההפרדה אשר מחלקת את העיר וחוצה אותה לשניים. התוואי הנוכחי של החומה, העובר בתוך ירושלים, משאיר מחוץ לגדר לא פחות מ- 50,000 מתושבי העיר, כמעט רבע מאוכלוסיית ירושלים כולה.

 

החומה מנתקת מירושלים את אותן שכונות אשר אליהן התכוון השר רמון כגון מחנה הפליטים שועפאת, אבו דיס, ראס ח'מיס וחלקים מהכפר ענתה, ומותיר אותן בצד הפלסטינאי של הגדר.

 

על אף הניתוק הפיזי וחוסר היכולת של התושבים הפלסטינים לקבל שירותים ולחיות באופן נורמאלי, השכונות מחוץ לגדר עדיין מוגדרות כשטח המוניציפאלי של "ירושלים המאוחדת" ונותרו באחריות פורמאלית של העירייה.

 

לא החלטה מדינית אמיצה ולא משא ומתן עיקש הם שהכריעו את עתידה של ירושלים. המציאות אשר חזקה מכל קלישאה פוליטית כבר נקבעה וחילקה את העיר לשכונות יהודיות ולשכונות ערביות.

 

הכרזתו של השר רמון, בסך הכול משקפת את המציאות העכשווית בשטח, ומציגה בצורה אמינה וברורה את אופי הפתרון לשאלת הריבונות בעיר. אבל למה לתת למציאות לקלקל לפוליטיקאים את החגיגה, זה הזמן להתעלם מהעובדות ולחזור למנטרות המוכרות מפעם, המנטרות על העיר שחוברה לה יחדיו.

 

יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו"