יתום מרב

 

מוני מרדכי, וואיינט, 28.12.06

 

שגינו כשהפקרנו את היהדות בידי הדתיים. שגו מנהיגנו שהפקירו את התורה ונתנו לזרם אחד להכתיב לנו את אורחות חיינו. לפיכך עלינו לקחת לידינו את המושכות

 

בסוף השבוע נזעקו הרבנים הראשיים בשל "תקלה חמורה" כדבריהם, במסגרתה הוכתרו שבעה גברים ונשים כרבנים חילוניים. הרבנים הראשיים יצאו מגדרם ופנו ליועץ המשפטי לממשלה במכתב, בו טענו כי מדובר במהלך לא חוקי.

 

להזכירכם, את החוקים כתבו אנשים כשם שאת ההלכה כתבו בני תמותה. החוקים וההלכות נועדו ליצור סדר חברתי מסוים על פי תפיסת עולם בה החזיקו המחוקקים באותה תקופה. בארה"ב לדוגמא, התיקונים לחוקה חשובים יותר מהחוקה עצמה.

 

כיהודי המשתייך לזרם הכללי, שמסרב לראות בפרקטיקה הדתית חזות הכל, כמי שרואה ביהדות מקור תרבותי חשוב, וכמי שמגדיר עצמו חילוני מסורתי, המילה רב היא מילה רומנטית, בעלת קסם ועוצמה. אולם לצערי, היום היא ריקה מתוכן. פגשתי מעט מאד רבנים רלוונטיים באמת, מנהיגים. רבנים מתקשרים אצלי יותר לקומבינות, לכפיה דתית, להחזרה בתשובה ולגזענות.

 

דוגמא לכך ניתן למצוא בידיעות מהשבועות האחרונים: רבנים בבני ברק פסקו כי אסור להשכיר דירות לערבים ולעובדים זרים. בימים אלה מבקשים רבנים חרדים לכופף את חברת אל על כי נאלצה לטוס בשבת והצליחו לכופף את חברות האוטובוס דן ואגד, להוריד קמפיין שראו בו חזה חשוף של גבר. רבנים מרכזיים בציונות הדתית החליטו כי כדי להתמודד עם השבר בין הציונות הדתית ושאר העם, צריך להחזיר את כולנו בתשובה.

 

אלה לא הרבנים שלי. בעצם, שום רב חובש כיפה כבר לא יכול להיקרא הרב שלי, לא רק כי המונח פשוט לא רלוונטי לחיים המודרניים, אלא כי רוב האנשים האלה מחזיקים בתפיסת עולם שמרנית, אנטי דמוקרטית, לעיתים גזענית ואנטי הומאנית, כל זאת במסווה של נועם הליכות.

 

רבותי הרבנים הראשיים, לפני שאתם ממהרים לגנות חילוני המבקש להתקרא רב, אנא הביטו במראה והשיבו: האם הפעלתם פעם פרויקט חברתי בשכונות? האם פעלתם אי פעם למען חילונים, מעבר לחלוקת מזון? האם הרבנות האורתודוכסית תרמה במשך 60 השנים האחרונות ולו אמירה אחת הנוגעת לערכי מוסר אוניברסאליים?

 

האם ניסו הרבנים לפתור בצורה מעשית (לא בתפילה אקראית) איזושהי סוגיה חברתית חשובה שהמדינה מתמודדת איתה? עובדים זרים? חוקה? שבת? העולם המוסלמי? שכר מינימום? אבטלה? שסע עדתי? סוגיות של איכות הסביבה? טוהר הנשק?

 

התשובה היא לא. מעצם הגדרתו, הממסד הרבני לא יכול להתמודד עם הסוגיות הללו. מלכתחילה הוא מאמץ לגביהן עמדה ניצית. אולי כיוון שצדקה חשובה לו יותר מצדק חברתי. רבנים שמעזים להתמודד באומץ עם סוגיות שנויות במחלוקת מנודים מיד ונידונים להליך של דה לגיטימציה.

 

תמיד יצאנו מנקודת הנחה כי אדם המתהדר בתואר רב למד לשם כך כל חייו, עבר הכשרה ראויה וביכולתו לתת מענה בסוגיות שונות מעבר לעולם התורה. ברם, אין כל שקיפות בכל הנוגע להליך ההסמכה לרבנות. רבים נושאים בתואר לשם כבוד ואלה שעברו את התהליך, לא באמת מוסמכים לשמש מנהיגים יותר מבעלי תואר ראשון באוניברסיטה.

 

הרב האורתודוכסי של ימינו כבר מזמן אינו מנהיג קהילה, וכשתפקיד הרב הופך למקצוע ככל המקצועות אין כל סיבה להפקיד בידי גילדה מסוימת את המונופול לכך. שגינו כשהפקרנו את היהדות שלנו לדתיים. שגו מנהיגנו שהפקירו את התורה ונתנו לזרם אחד להכתיב לנו את אורחות חיינו על פי פרשנות שמרנית וצרת אופקים.

 

התורה ניתנה לעם ישראל ולא לדתיים, היהדות היא דת ובמקרה של מדינת ישראל גם לאום. אלא שנוצר פער עצום בין הפרקטיקה הדתית שהכתיבו לנו בעשורים האחרונים אחינו הדתיים האורתודוכסים, ובין התרבות היהודית הנפלאה. לפיכך עלינו להשתלט מחדש על המושכות.

 

את התקווה ניתן למצוא במכון תמורה, שמארגן קולות ופרויקטים רבים של בתי המדרש ללימודי יהדות. אלו יכולים להביא לאיזון הנכון של מעמד הדת בחברה, ולהפקעת המונופול מידי האורתודוכסים.

 

במציאות בה אין מנהיגים, בה פרנסינו הדתיים והלאומיים נדמים כמי שדואגים רק לביתם, צריכים הרבנים הראשיים לעודד לקיחת אחריות וקבלת מנהיגות. אלא שהם יודעים שאין ביכולתם להציע לנו דבר, שכן ברגע שתיפתח תחרות, יתגלה החלל הגדול שהותירו בלב הציבור, בבלוף הגדול ששמו הרבנות הראשית.

 

מוני מרדכי שימש יועץ תקשורת לארגון רבני צהר ולרב מיכאל מלכיאור, עת כיהן בתפקידים מיניסטריאליים