יהדות לא לחרדים בלבד

 

יש לבטל את הזיהוי השקרי בין יהדות לאורתודוקסיה

 

יוסף דן, הארץ, 30.3.03

 

המאבק כנגד זכויות היתר של המגזר החרדי, שנכנס לשלב חדש עם כניסת שינוי לממשלה והוצאת המפלגות החרדיות ממנה, איננו צריך להאפיל על הבעיה העיקרית הרודפת אותנו שנים רבות: הזיהוי השקרי בין יהדות לאורתודוקסיה. זיהוי זה מקובל על הציבור החילוני, המביע את איבתו לחרדיות על ידי התרחקות גדלה והולכת מכל היבט של החיים והתרבות הנושא גוון יהודי כלשהו.

 

החילונים בישראל אימצו אל לבם את טענת השקר של החרדים האשכנזים, לפיה היהדות - מאברהם אבינו ועד ימינו - היא זו המיוצגת על ידי האדמו"רים, החסידים וראשי הישיבות הליטאים. גם החרדים הספרדים, המיוצגים על ידי ש"ס, אימצו טענה זו, בלבושם השחור ודרך חייהם ולימודם המחקה את החרדיות הליטאית. ואפילו הציונות הדתית מתבטלת לעתים לפני החרדיות האשכנזית, כגון בהעדפת הכשר הבד"ץ על זה של הרבנות הראשית.

 

לא תמיד היה הפער עמוק כל כך. בשניים-שלושה העשורים הראשונים בתולדות המדינה (ובהמשך למצב ששרר ביישוב היהודי לפני הקמתה), מובן מאליו היה שהתרבות היהודית היא נחלת הציבור כולו. "ספר האגדה", כתבי הרמב"ם, יהודה הלוי ו"משנת הזוהר", מצויים היו בביתו של כל ישראלי משכיל; היתה הכרה עמוקה כי אין סתירה בין יניקה מתמדת מנבכי התרבות היהודית המסורתית לבין התערות בתרבות ההומניסטית המערבית; התנ"ך, התלמוד והקבלה נחשבו למקורות הקלאסיים של התרבות הישראלית, מבלי שיהיה בעיסוק בהם חיוב כלשהו לגבי אורח החיים היום יומי; עולמם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש"י עגנון ו"הדיבוק", לא היה מנותק מן העולם הרוחני של הקיבוץ, הפלמ"ח והתיאטרון הישראלי.

 

אך הפער שגדל והלך בשנים הבאות הביא להתרחקות הציבור החילוני מכל יסודות התרבות היהודית, ולכניעה פנימית לתביעה האורתודוקסית שדרך החיים שלה היא היא הביטוי הלגיטימי היחיד של יהדות. ציבור זה מנע מזרמים יהודיים לא-אורתודוקסיים להכות שורש בשיח התרבותי של מדינת ישראל, ודחק אותם לשוליים. לשמחתם של החרדים והציונים-הדתיים כאחד, כל דבר שיש בו גוון יהודי כלשהו זוהה עם האורתודוקסיה, ויחד נדחו דחייה חריפה על ידי הציבור החילוני.

 

מצד אחר אימץ הציבור החילוני בלהיטות את כל האמונות התפלות של התרבות המערבית, ניו-אייג', מדיטציה טרנסצנדנטלית וכל תמורותיהם המתחלפות לפרקים, בעוד הוא בז לאמונות התפלות המסורתיות של החרדיות האשכנזית והספרדית, וזאת רק משום שמוצאם באירופה ובארצות הברית. קרנם של מדעי היהדות באוניברסיטאות הישראליות בירידה וכיום יותר מחקרים בתחום זה נכתבים ונדפסים בחו"ל מאשר בארץ. בין הסטודנטים והמורים במדעי היהדות חלקם של האורתודוקסים גדל והולך, ואין כל רע בכך, אך השאלה היא האם אין לחילונים עניין בנושאים אלה. לפני דור חלק גדול מהעוסקים במדעי היהדות החזיקו באורח חיים חילוני; כיום דמות של חוקר כזה נעשית נדירה יותר ויותר.

 

כל המבקש בישראל חברה פלורליסטית, פתוחה וליברלית חייב להעניק את זכות הפלורליזם גם לתרבות היהודית, להפקיעה מן המונופול האורתודוקסי שהוענק על ידי החילונים, ולראות בה מערכת היסטורית-תרבותית מגוונת ועשירה, רבת ניגודים, סתירות וגוונים, המקפלת בתוכה ערכים אנושיים רבי ערך. הניסיון להסתפח לתרבות המערבית מתוך התנערות מן התרבות היהודית המקורית לא יצלח: התרבות המערבית מטפחת ומכבדת את ייחודם של כל מרכיביה, ומי שבא בידיים ריקות ומבקש רק לשאוב ממעייניה בלא לתרום דבר ממורשתו וייחודו, יישאר לעולם זר ומרוחק, שטחי וקרתני.

 

אין כל סתירה בין התערות בעולם הפלורליסטי המערבי ליניקה ממקורות היהדות. המנעול האוסר אותנו בתחום זה הוא מנעול פנימי, רוחני, שיש לשברו על ידי ההכרה העמוקה ברב-גוניות ובעושר הפנימי של התרבות שהנחילונו אבותינו.

 

פרופ' דן הוא מרצה לקבלה ופילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית