התחלנו להאמין ב"ציונות גזענות"

 

דניאל הרטמן, הארץ, 5.1.11

 

מה המקור לעלייה המתמדת ברטוריקה הגזענית ולדעות האנטי דמוקרטיות המושמעות בקרב חלקים הולכים ורבים מיהודי המדינה? מדוע מתפתחת בנו תרבות של שנאת זרים? מדוע אנו, יהודי ארץ ישראל, סוטים מערכי מסורתנו, שכיבדה כל אדם הנברא בצלם אלוהים והכירה במחויבות המוסרית ללמוד מלקחי העבר ברוח "ואהבת את הגר כי גר היית בארץ מצרים"?

 

מקור עיקרי לכשל הוא הברית בין האידיאולוגיות הפוסט והאנטי ציוניות לבין הימין הקיצוני. ברית זו הוביל לאימוץ נרחב של הדעה, שמדינה יהודית ודמוקרטית היא דבר והיפוכו.

 

בעבור יהודי ישראל, השמירה על רוב יהודי ותפישת המדינה כבית הלאומי של העם היהודי הן זכות מובנת מאליה. איבוד הרוב היהודי הוא סכנה קיומית ברמה הלאומית והאישית. על כן הם מאמינים, שיהדותה של ישראל קודמת לדמוקרטיה, הנחשבת כמעין מותרות שיש לשאוף אליהם כל עוד אינם מסכנים את קיומנו. זהו לקח השואה, לדאוג לקיום האימרה "עם ישראל חי". חובתנו הראשונה והבסיסית היא לחיות.

 

אלא שהטיעון שיש הכרח לבחור בין השניים מבוסס על בורות. התחלנו להאמין ברטוריקה של אויבינו, שלפיה מדינה יהודית איננה יכולה להיות דמוקרטית והציונות היא גזענות. לא הצלחנו לחנך את אזרחינו להכיר בעובדה, שמדינות לאום - וישראל כבית הלאומי של העם היהודי היא רק דוגמה אחת לכך - יכולות להתנהל על פי העקרונות הדמוקרטיים הנעלים ביותר.

 

אינני טוען שישראל היא תמיד מופת לדמוקרטיה. היא לא, ואת פגמיה יש לתקן. אך העם היהודי אינו שונה מרוב מדינות הלאום האחרות. הטענה שרק ישראל איננה יכולה להיות דמוקרטית אינה אלא חוסר יושר אינטלקטואלי.

 

ככל מדינות הלאום הדמוקרטיות, ישראל יכולה להגן על זכותו של הרוב לשמר את מעמדו כרוב, גם על ידי חקיקה של מדיניות הגירה דוגמת חוק השבות. בדמוקרטיה, יש לרוב זכות לעצב את הזהות והתרבות של המדינה כל עוד היא לא פוגעת בזכויות היסוד של המיעוט. אף שרוב מדינות אירופה הדמוקרטיות פועלות באופן דומה, בישראל רווחת משום מה האמונה, כי מדיניות זו פגומה מבחינה דמוקרטית. בעבור רבים מאזרחי המדינה, מדינה יהודית ודמוקרטית אינה הצהרה על כך שהדמוקרטיה חייבת להיות שיטת הממשל, אלא מעין פשרה שלפיה המדינה היא לפעמים יהודית, לפעמים דמוקרטית.

 

אצל הפוסט ציונים הכרה זו הביאה לדחיית יהדותה של ישראל כערך, אך אצל הרוב הציוני היא הובילה לנכונות להתפשר על הסטנדרטים הדמוקרטיים. הבורות יצרה פרדוקס ישראלי, שבו ניצחון האידיאולוגיה השמאלית הרדיקלית הוא הבסיס לכוחו הפוליטי והאידיאולוגי של הימין הרדיקלי.

 

ישראלים רבים מדי ויתרו והקריבו ללא צורך את ערכי הדמוקרטיה על מזבח הקיום. כתוצאה מכך איבדנו את המצפן המוסרי ואת הכלים להבחין בין הזכות לשמירה על רוב יהודי באמצעות חקיקה דמוקרטית נוסח חוק השבות, לבין עמדות בלתי מוסריות בעליל כמו הגבלת מקומות מגורים לערבים, או תמיכה בהעברת שטחים המאוכלסים על ידי אזרחים ערבים לרשות זרה.

 

הבורות גרמה לנו להאמין שאין לנו ברירה אלא להיות לכל היותר דמוקרטיה מסוג ב' ולהנמיך את שאיפותינו המוסריות, שאינן אלא מותרות "גלותיות" שעם הלוקח אחריות על קיומו וביטחונו לא יכול להרשות לעצמו.

 

אנו חייבים להתעשת ולהכיר בעובדה, שמחויבות לאומית חייבת לכלול ידע בסיסי על זכויותינו וחובותינו כמדינה לאומית דמוקרטית. כאשר נתגבר על הבורות, ניצור את התשתית להחזרת הערכים הדמוקרטיים והיהודיים למקומם הראוי במדינתנו.

 

ד"ר הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן