צקצוקי לשון אניני טעם

 

המבקרים את אמנת כנרת וחוק השבת משולים למבקרים את התפריט על סיפון הטיטאניק

 

יאיר שלג, הארץ, 22.1.02

 

 

אם רוצים, אפשר למצוא מגוון של סיבות לצקצוקי לשון אניני טעם נגד אמנת כנרת. יש מי שיאמר שהעברית אינה מתעלה לרמתה של מגילת העצמאות. יש מי שידחה את ההגדרה של המדינה באמנה כמדינה יהודית, דמוקרטית ושוחרת שלום, תוך כדי שימוש בלשון הווה, בעוד שהמדינה למעשה עוד רחוקה ממימוש היעדים הללו (אם כי מי שיבחן את הניסוח בהגינות, ולא כדי לנגח מראש, יבחין שההקשר הוא של סימון יעד והגדרת מהות, ולא של קביעת עובדה מעשית). תמיהה מהותית יותר היא על מעורבותם של נציגי צה"ל בניסוח ובתהליך, האזרחיים במהותם.

 

מי שרוצה, יכול באותה רוח גם לצקצק באנינות נגד "חוק השבת" של ח"כ נחום לנגנטל, המציע הסכמה לפתיחת מוסדות תרבות ובילוי בשבת "תמורת" הפסקת פעילות מסחרית. קנאים חילונים יאמרו שמתחת למעטה ההסכמה מסתיר החוק את אותה "כפייה דתית" ישנה, וקנאים דתיים יגידו שאסור בשום מקרה לוותר עקרונית בעניינים הלכתיים. וכל זאת כאשר הבעיה האמיתית של החוק היא, שהוא כנראה בא לעולם מאוחר מדי. אילו היה מקדים בעשור, כשהעסקים באמת היו סגורים בשבת, ייתכן שהציבור החילוני היה רואה בו הישג, ומסכים. כיום, כאשר מרכזי הבידור פתוחים ממילא וגם העסקים הולכים ונפתחים, הציבור החילוני ידחה אותו, מן הסתם, כניסיון להכניס מחדש את הסוסים לאורווה פרוצה. ההתנגדות הדתית לחוק מבטאת איפוא את עיוורונו הקבוע של הממסד הדתי לשינויי המציאות, שהוא תמיד נגרר אחריה במקום לנסות לעצבה.

 

אבל הבעיה העיקרית בכל הביקורות האנינות האלה היא התעלמותן מן ההקשר החברתי הריאלי שבו נולדו שני המסמכים הללו, והוא המניע לעצם עיצובם: הקשר של חברה המאיימת לקרוס מרוב שסעים ומחלוקות; חברה שבה יותר מדי מגזרים ומחנות מאמינים בתיאוריית "משיכת החבל"; כלומר, שהם יכולים להרשות לעצמם למשוך את החבל בלעדית לכיוונם כי "ממילא" הוא יתאזן על ידי המשיכות האחרות והמנוגדות - עד שמרוב משיכות הדדיות החבל מאיים להיקרע.

 

מיום ליום מתעצמת כאן תחושת ההתפוררות, הנובעת מצירוף של כמה מרכיבים: התגברות דרמטית של פערים כלכליים; מערכת פוליטית המושתתת על מגזרים המפגינים התעניינות חסרת מעצורים בעצמם, במקום לראות גם את האינטרס הכללי; תפישה אידיאולוגית "רב-תרבותית", המכבדת כל מגזר אך מתעלמת מהצורך לשמור במקביל גם על מכנה תרבותי-זהותי משותף. כאשר לכל אלה נוסף גם איום יום יומי על הביטחון האישי, קל להבין את תחושת ההתרסקות. התחושה הזאת אף זכתה באחרונה לביטוי סטטיסטי עם פרסום "מדד השלום" האחרון ("הארץ", 7.1), המצביע על ירידה דרמטית באמון הציבור, במיוחד היהודי, במוסדות הציבור השונים, ובמיוחד במערכות הפוליטיות (רק 16% מביעים אמון במפלגות, 25% בכנסת, ו-37% בממשלה).

 

בהקשר הזה, של סכנת ההתפוררות - שאם תעמיק, גם "המצקצקים" יהיו קורבנותיה - צריך לראות את אמנת כנרת וגם את חוק השבת כניסיונות הרואיים לבנות תהליך נגדי של חיזוק חישוקי הסולידריות; ניסיון לבנות הסכמות, איזונים ופשרות, שמטבעם הם מעורפלים יותר, נתונים יותר לביקורת על סגנון, על סתירות פנימיות ועל "בגידה בעקרונות", מאשר המסרים "השלמים", החדים והקיצוניים המוליכים לאבדון. לכל הפחות, ראוי שהמבקרים לא יתעלמו מן ההקשר הזה. הדבר משול לביקורת אנינה על איכותו של התפריט, מעל סיפון הטיטאניק.

 

אגב כך יש ביקורת מהותית אחת על אמנת כנרת, הראויה לדחייה עקרונית, ולא רק ביחס להקשר. זו הביקורת על אי-שיתופם של נציגים ערבים בעיצובה. ראשית, לא כל דיון ציבורי על דמותה של המדינה מוכרח לייצג את כלל אזרחיה. מכיוון שמדובר בפורום וולונטרי ולא מחייב, הוא יכול להתקיים בכל הרכב. כשם שמותר לכל מפלגה או תנועה לקיים דיונים פנימיים, ודאי של"מגזר" המכונה "הרוב היהודי" מותר לקיים שיח פנימי על המכנים המשותפים שלו, ובלבד שאיננו שולל בכך את שיתופם של הערבים בשיח כלל-אזרחי מקביל, ובעיקר בשיח הפרלמנטרי המחייב. ברור גם, שאי אפשר לצפות שאנשי ציבור ערבים יראו בדמותה היהודית של המדינה את תעודת הזהות הרעיונית שלהם; לכל היותר יקבלו זאת בהסכמה שבדיעבד. כך שהדרישה האולטימטיבית לשיתוף ערביי ישראל לא נועדה רק לשמור על ייצוג כלל-אזרחי, אלא לטרפד כל הסכמה, גם פנים-יהודית, בדבר דמותה היהודית של המדינה. בהקשר הזה כדאי להזכיר למבקרי האמנה, המתרפקים מנגד על מגילת העצמאות, שגם בניסוחה ובחתימתה לא השתתפו נציגים ערבים.