ציונות טורבו

 

דרושה ציונות חדשה, שתחבר בין ימין לשמאל, תהיה קשובה למצוקות הערבים אזרחי ישראל ותיצור מכנה משותף בין דתיים-לאומיים לחילונים

 

ד"ר רון פונדק, הארץ, 9.3.01

 

"הציונות לפי דעתי נגמרה. אין בה צורך" - המשפט הזה, שנשמע כאילו יצא מפיו של עזמי בשארה או מפי איזה "פוסט-ציוני סהרורי", הסתתר באחרונה בעמוד 90 של המוסף השבועי באחד מעיתוני הצהרים, ולכן אולי לא זכה לכותרות. בעל המשפט, לא רק שאינו ערבי או פוסט-ציוני, אלא נמנה דווקא עם אלה שנהוג לכנותם אושיות הציונות. הדובר הוא הסופר ס' יזהר, היום בן 85, צלול ובהיר כתמיד. את יזהר קשה לנתק משורשי הציונות. לא רק עשרות השנים שבהן היה קול ישראלי אותנטי, בכלל זה שנותיו כחבר כנסת, אלא גם העובדה כי את אביו, שבא בשנת 1890 לגדרה, אפשר לשייך לגל הראשון של הציונות המעשית, שהחלה שמונה שנים קודם לכן בעליית הביל"ויים לארץ ישראל.

 

אי אפשר, ולא צריך, לתייג את ס' יזהר במונחים של זיקתו לציונות. אבל אם היינו רוצים לשייך אותו לזרם, שאת סימניו המתהווים אפשר לזהות עתה בחברה הישראלית, היה אפשר להגדירו כמי שמזדהה עם תפישה שצריך לכנותה ניאו-ציונות. בתקופה הזאת, כאשר מנסה הדור שנולד לתוך מדינה מתפקדת - פחות או יותר - להגדיר את עצמו ואת זיקתו לרעיון המאחד את היהודים בארץ ישראל, בא יזהר ואמר דברים כהווייתם: "כולם כבר בציון וציון פתוחה. אף אחד לא מפריע ליהודים שרוצים לבוא הנה להגיע, ואלה שהיו מוכרחים לבוא, כבר כאן".

 

את הניאו-ציונות קל יותר להגדיר מתוך שלילת הקיים. לא ציונות אנכרוניסטית, השואבת את מקור סמכותה מאמיתות שהיו רלוונטיות לעידן שלפני יותר מ-100 שנה, בימים שבהם עלה אביו של יזהר והגשים את חלומו באמצעות היאחזות בקרקע והוכחה לעולם כולו, שהיהודי אינו בן גלות לעולמי עולמים; לא ציונות מתנחלת מעבר לקו הירוק, היונקת את סמכותה מרבנים ומעולם דתי אנטי-הומניסטי ומשיחי, המנותק לחלוטין מהציונות החילונית - הבסיס האמיתי והיחיד לתחילת המעשה היהודי בארץ ישראל; לא ציונות שניסחה את עצמה מחדש לאחר הקמת המדינה בסגנון "המטרה מקדשת את האמצעים", ובכך אפשרה עוולות שונות, מגריסת הזהויות והתרבויות היהודיות שלא תאמו את הדגם ה"ארי-ישראלי" שהתפתח קודם להקמת המדינה, באמצעות האדרת הכוח ויצירת מעמד גנרלים השולטים מאז בחברה האזרחית, וכלה בעשיית עוולות היסטוריות לערבים הפלשתינאים, הן לאלה שנאלצו להישאר כפליטים מחוץ לנחלת אבותיהם והן לאלה שנשארו בריבונות ישראל והיו לאזרחים מסוג ב' ופחות מזה.

 

הניאו-ציונות היא הציונות המתחדשת, ציונות שנות האלפיים, ציונות "טורבו". כזאת שתדחוף אותנו קדימה ולא תדרדר אותנו לאחור; נראה שהציונות הסטנדרטית והקופאת על שמריה עושה זאת עכשיו. אין מדובר כאן בהפניית הגב לעבר או מהתנערות מהבסיס שעליו הוקם וממנו נוצק החלום הלגיטימי של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. מה שיש כאן הוא ניסיון לעדכן ולהתאים את הרעיון, ובעיקר את יישומו המוצלח, למציאות שהתהוותה במשך יותר מ-50 שנה של מדינה עצמאית; מדינה שלא רק משרתת את הרעיון הציוני, אלא צריכה לשנות את מרכז הכובד שלה ולהתחיל לשרת קודם כל את אזרחיה ותושביה תוך כדי קיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", כמו שקובעת מגילת העצמאות.

 

הציונות החדשה צריכה להגדיר לעצמה יעדים חדשים ולצקת למערכת תכנים וסמלים חדשים. תוכן אחד הוא, לדוגמה, הגדרת המדינה לא רק כמדינת העם היהודי - מתכונת שהייתה נכונה לעידן של לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, בזמן שהיהודים נרדפו בלא שהיה להם בית לאומי בטוח להימלט אליו. אחת ההגדרות שאנשי ציבור מימין ומשמאל בודקים עתה היא: מדינת העם היהודי ואזרחיה הישראלים. אחרי הכל, כ-20% מאזרחי המדינה הם ערבים, ויש עוד עשרות אלפי נוצרים או יותר שעלו במסגרת חוק השבות (גם הוא זקוק לניעור ורענון אחרי 50 שנה).

 

בתחום הסמלים כבר עולים רעיונות מהסוג שהעלתה מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת, ועל פיו יתווסף להמנון הלאומי בית נוסף, שלא רק יאפשר לערבים אזרחי ישראל להצטרף בלב שלם לשירת התקווה במגרשי הכדורגל, אלא ייתן ביטוי לכל מה שקרה מאז שנכתבו המלים המקוריות השייכות לציונות של פעם. הציונות החדשה צריכה להיות קשובה לשינויים ולאפשר דינמיות בהגדרת המטרות הרחבות של החברה הישראלית. שינויים כאלה יאפשרו לערבים אזרחי המדינה לחוש שותפים שווי זכויות וחובות, והשתלבותם תיעשה תוך כדי שינוי פניה של החברה והמדינה, בלא שתאבד את צביונה הבסיסי, שנבנה במאה הראשונה לחייה.

 

חברה מתחדשת מהסוג שנבנה כאן ועכשיו בישראל צריכה אוזן קשובה למצוקות חברתיות, ולא רק למצוקות היהודים בישראל. היא צריכה מכנה משותף רחב, שיאפשר לכל גוני הציבור להשתלב ולהירתם, מי באמצעות שירות מלא בפרויקטים אזרחיים (ולא לאומיים) ומי באמצעות שירות בצבא. החינוך צריך להיות הבסיס לזינוק טכנולוגי ומוסרי, שיאפשר את השתלבותנו בתהליך הגלובליזציה. ציונות של עם לבדד ישכון כבר אינה רלוונטית.

 

הניאו-ציונות הזאת יכולה בסופו של דבר לחבר לא רק בין ימין לשמאל, אלא אפילו ליצור מכנה משותף בין הדתיים-הלאומיים ואנשי גוש אמונים ובין אחיהם החילונים, שבלי להיות מודעים לכך החלו בפועל ליישם את הפרק הניאו-ציוני של החברה הישראלית. הגרעין החילוני בישראל כבר חושב ופועל במונחים של ציונות מתחדשת, ואילו הגרעין הדתי-הלאומי זקוק ליעד אתגרי חדש, שיבוא במקום פרק ההתנחלות העומד לחלוף מהעולם הציוני. היעד הזה יכול לכלול המרה של הערכים הדתיים-הלאומניים והגיאוגרפיים לערכים דתיים, חברתיים ומקצועיים, שיבואו לידי ביטוי במאבק חינוכי בקרב אוכלוסייה נחשלת בתוך ישראל, בהשתלבות במגזר העסקי-היצרני, ואפילו בהתבוננות פנימית בערכים מסובכים יותר כמו מעמד האישה בחברה הדתית. האיום המשותף לשמאל ולימין, לדתיים ולחילונים, הוא ההתחרדות הדתית מבית המדרש של ש"ס, המייצגת את כל מה שהאבות המייסדים של הציונות נלחמו נגדו כאשר אביו של ס' יזהר עשה את צעדיו הראשונים בארץ ישראל.

 

"יש מולדת, אבל היא השתנתה. פעם מולדת הייתה עניין של קשר לאדמה ולנוף. היום רוב בני האדם גרים בעיר, לכן אצלם מולדת זה הרחוב, הבתים של השכונה, התיאטרון". כך אומר ס' יזהר באותו ראיון עיתונאי. אני הייתי מוסיף שמולדת היא גם התרבות, הקשרים החברתיים, השפה והספרות שנוצרו כאן. ועל כל אלה, שהם חלק מהותי מהקוד הגנטי של ישראל המתחדשת הפונה לעתיד ולא לעבר, צריך לשמור, לתחזק אותם, ובעיקר לפתח.