תוכנית ב'

 

דני רשף, חוסן, כ"ב כסלו תשס"ח  02/12/2007

 

 

היינו ודאי מתייחסים בספקנות רבה לתהליך השלום עם הפלשתינים אם אבו מאזן היה אומר בנאומו באנאפוליס שהתהליך נועד להחזרת מדינת ישראל לידי בעלי הארץ, מבחינתו – העם הפלשתיני.  ובכן זה בדיוק מה שהוא אמר, "בעיית הפליטים הפלשתינים על כל היבטיה המדיניים, האנושיים, הפרטיים והקיבוציים צריכה להיות מיושבת בהתאם להחלטה 194, כפי שציינה יוזמת השלום הערבית", סוף ציטוט. החלטה 194 מ-12/12/1948, להזכירנו מדברת על החזרת כל הפליטים הפלשתינים לבתיהם ממש ותשלום פיצויים מלא על הנזק הכלכלי. אין באמירה זו שום איזון עם חזונו של ראש ממשלת ישראל ל"מדינה יהודית דמוקרטית," מפני שמדינה יהודית דמוקרטית לא פוגעת בחזון העם הפלשתיני למדינת לאום משלו. חזון אבו מאזן מלכתחילה שולל כל מדינת לאום יהודית. בהתחשב בהתבטאויותיו לאחרונה,  נאומו עקבי ומתיישב לחלוטין עם הצהרותיו הקודמות.

 

לא רק נאומי החזון של אבו מאזן ואולמרט נעו במסלולים מקבילים ולא משיקים. כבר שבוע אחרי ועידת אנאפוליס ברור שכל צד לוקח את הועידה למקום אחר. ההנהגה הפלשתינית מימי ערפאת דחקה החוצה כל נציגות אוטנטית מהשטחים. ההנהגה הפלשתינית, ביחד ולחוד, הגדילה את הונם האישי לפחות פי עשרה מאז תהליך אוסלו, על חשבון מצוקת העם הפלשתיני. בראייתם, תהליך השלום הוא חגיגה אין סופית של ועידות בין לאומיות שבהן כולם אמורים "לחזק את אבו מאזן" בתהליך השלום המיועד, שפירושו המעשי עוד המון כסף עם מעשר נכבד לעסקיהם הפרטיים. מו"מ ישיר מול ירושלים שבו צריך לעסוק בסוגיות הליבה הוא סרך עודף הכרחי. אכן אתמול הדגיש אבו מאזן שהוא צופה לעוד ועידות בפריז ובמוסקבה. השאלה האם הם מעוניינים בתוצאה או רק בגרירת התהליך עד אין סוף – נשארה פתוחה.

 

ב-29/11/2007 הצהיר ראש הממשלה, עם חזרתו מאנאפוליס, "אם פתרון שתי המדינות יתרסק..., מדינת ישראל גמורה". קשה להבין מה הביא את ראש הממשלה לתלות את עתיד ישראל בראשי אש"ף ובטוב ליבם. מבלי להתייחס לחוכמה שבמתן תמריץ אידיאולוגי לפלשתינים לגרור עוד ועוד את תהליך השלום עד היות ישראל "גמורה". הרי אלו בדיוק הטיעונים שהביאו את אריק שרון שלא לתלות יותר את עתידנו בגחמות הפלשתינים ואם צריך, לעצב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית גם בצורה חד צדדית. עם התובנה הזו רץ אהוד אולמרט לבחירות 2006.

 

אפשר להבין שלאחר ההתכנסות רבת המכאובים בקיץ 2005, מלחמת לבנון בקיץ 2006 ואובדן האמון הציבורי בראש הממשלה, ממלאת הממשלה את חלל הזמן הפוליטי ביוזמות טקטיות שמטיבות את יחסינו עם ארה"ב ועם כל העולם הערבי. רק לאחר בחירות נוספות, שבמרכזן סוגיית המדינה ה"יהודית דמוקרטית",  אפשר יהיה לחזור למהלכים חד צדדיים ולא להיגרר למדינה דו לאומית על ידי הנהגת אשף המזדקנת. אי אפשר להבין שאין לראש הממשלה תוכנית ב' להתכנסות חד צדדית, אם הוא מאמין לעצמו, והוא מעדיף להמשיך ולהיגרר עד אין סוף אחרי טקטיקות ההשהיה הפלשתיניות עד איוצר מדינה דו לאומית בסגנון דרום אפריקה, להגדרתו. תהליך השלום, בהמעטה, לא מבטיח טובות.

 

על פי קונדוליסה רייס אין פלשתיני מתחת לגיל 40 התומך בשתי מדינות, שלא לדבר על פתרון לשני עמים. גם אלו מעל גיל 40, התומכים בפתרון כזה, בחברה הפלשתינית הם מעטים ביותר ואין להם כל ייצוג בצוות ההנהגה הנוכחי של הפלשתינים. בציבור הישראלי מתרבים התומכים ברעיון המדינה האחת הדו לאומית. רבים עוד יותר שמפרשים את צמד המילים "יהודית דמוקרטית" פרשנות דתית ולא לאומית.

 

אהוד אולמרט חייב לנו הסבר למה נטש את רעיון ההתכנסות. מתי תבשיל בו ההכרה שהזמן דוחק, שמדינת ישראל אמנם צריכה לתת הזדמנות לשלום אבל לעולם אסור לה להיות תלויה  בחסדי ההנהגה הפלשתינית. הוא חייב לנו הסבר מתי ואם הוא יחזור לתוכנית ב': התכנסות למדינה יהודית דמוקרטית.